אין כמו הרומן “חמדת” מאת טוני מוריסון (שראה אור בשנת 1987) בכדי להמחיש את סבלם של השחורים בעת שהיו עבדים בארצות הברית. תיאורי האכזריות בה נהגו בהם מחרידים. העלילה מתרחשת מיד לאחר מלחמת האזרחים, בשנים 1981-1865, אולם היא כוללת גם תיאורים של מה שהתרחש קודם לכן. בשנת 1871 הגיבורה, סת’ה, נמלטת מעבדות במדינת קנטקי, חוצה את נהר אוהיו בכדי להגיע למדינת אוהיו, שם העבדות כבר אסורה. היא חיה עם בתה דנבר, בבית שהיא מאמינה שהוא רדוף רוחות. הקורא מגלה כי לאחר שנמלטה עם ילדיה וחיה בקנטקי הגיעו הבעלים שלה בעת שהייתה שפחה בכדי להשיב אותה ואת ילדיה אליהם, בטענה שהם עבדים נמלטים. חרדה עד מוות שהיא וילדיה יאלצו להתנסות שוב בייסורים הבלתי נסבלים של העבדות, היא מנסה לרצוח את ילדיה – הכול ובלבד שלא יהיו עבדים. היא מצליחה להרוג את בתה הבכורה, האחרים נותרים בחיים. מאוחר יותר שני הבנים בורחים מהבית והיא נותרת עם בתה הצעירה דנבר. אליהם מצטרפת חמדת, נערה שחורה צעירה ומסתורית. סת’ה בטוחה שהיא התגלמות רוחה של בתה שהיא רצחה.
צדדים שונים של העבדות נחשפים בספר; החשוב שבהם הוא האופן שבו היא השפיעה על יחסי המשפחה, ובפרט על האימהוּת, שהיא הרגש האנושי הבסיסי ביותר. היחס אל נשים שחורות היה חסר אנושיות בסיסית. חמותה של סת’ה ילדה שמונה ילדים וכולם נלקחו ממנה כתינוקות ונמכרו לעבדות. סת’ה רואה את אמה רק פעמים ספורות, אחת מהן היא לאחר שהיא נתלית. היא מצליחה לגדל אל ילדיה אולם בשלב מסוים היא שולחת אותם בגפם אל חמותה שבקנטקי בכדי להצילם מעבדות. כשהיא בהיריון מתעללים בה המורה ואחיינו – האחיין וחבר אוחזים בה ולוקחים חלב משדיה בעוד המורה רושם לעצמו הערות. כשהיא מלשינה עליהם המורה מצליף בה בגבה על אף שהיא הרה. היא נמלטת אל היער ומתמוטטת, הן מהפצעים בגבה והן בשל החולשה של אישה הרה. היא בטוחה שהעובר שברחמה כבר מת, והיא חרדה שהיא עצמה עומדת למות. אולם אז מזדמנת לשם אישה לבנה צעירה שמסייעת לה ללדת, על אף שהיא יכולה להסגיר אותה תמורת בצע כסף. סת’ה מסתירה את זהותה ואומרת ששמה הוא לוּ.
“חמדת” הוא אחד הרומנים הבודדים שמתארים לידה. אין נושא מודחק יותר מאשר בואו של ילד לעולם. שלל תיאורים של חוויות ילדות, התבגרות, אהבה ופרידה, מחלות ומוות גודשים את הספרות המערבית – וכמעט ואין תיאורים של לידה. טולסטוי, סטרן ב”טריסטרם שנדי”, טוני מוריסון וכמובן מרגרט אטווד – אילו כמעט היוצרים היחידים שמתייחסים באופן מפורט לתהליך הגופני שבו עובר בוקע מגופה של אמו. למרות ההתקדמות העצומה במעמד האישה, החוויה הנשית הזו כאילו נעלמה מן העולם. אפשר כמעט לחשוב שהאגדה על החסידה שמביאה תינוק עדיין מתקיימת בקרבנו.
אולם טוני מוריסון בוחרת שלא להתעלם מהלידה. דווקא בעולם שבו האימהוּת נדרסת ביד גסה, היא מתארת את לידתה של דנבר. לא רחוק מנהר אוהיו מוטלת סת’ה, גבה כואב מההצלפות, רגליה זבות דם משום שברחה בלי נעליים וברחמה עובר בן שישה חודשים. ראשית מתקבעת עובדה שמתקיימת לאורך הרומן כולו, נכונה לכל נושא: לכאב יש ערך. ההתגברות עליו מובילה לגאולה. סת’ה מכנה את הצלקת מן ההצלפות על גבה עץ בעל ענפים ופירות. הנערה הלבנה שואלת את סת’ה אם כואב לה, ומוסיפה “מה שיותר כואב יותר טוב. את יודעת, אין שום דבר שיכול להתרפא בלי מכאוב. מה את מתפתלת שם?” [כל הציטוטים מובאים מ”חמדת”, תרגמה ניצה בן-ארי, הקיבוץ המאוחד, הספרייה החדשה, 2019]. הרוח הנוצרית מהדהדת פה היטב: לייסורים יש תכלית, הם מובילים את האדם אל מקום טוב יותר. הסבל לא מתקיים כשלעצמו אלא הוא כלי לשינוי.
הנערה הלבנה מניחה מצע עלים מתחת לגופה של סת’ה ומעסה את רגליה. הן יודעות שהלידה קרובה ומחפשות מקום מתאים ללדת. הן פוסעות אל עבר הנהר, ואז מתרחש מעין נס: הן מגלות סירה נטושה ליד הגדה, מקום מחבוא מתאים ללידה: “בצהריים ראו אותו; אחר כך היו די קרובות לשמוע אותו. לפנות-ערב יכלו לשתות ממנו. ארבע כוכבים נראו בשמים כשהשתיים מצאו … סירה שלמה לעצמן.” הנערה אומרת “מה את אומרת לוּ. ישו משגיח עלייך.”
אולם מעת שמתחילה הלידה עצמה משתרבבת אל ההסתכלות הנוצרית נקודת מבט שונה לחלוטין: הלידה מתוארת במונחים של כוחות טבע ראשוניים. “ברגע שסת’ה קרבה לנהר בקעו מימיה שלה והצטרפו למימיו.” מי שפיר ומי הנהר אחת הם. היא משתרעת בסירה שהולכת ומוצפת מים, בעוד “קריעה נוספת קטעה את נשימתה.” צירי הלידה מתוארים “כאילו הקריעה איננה אלא בולי עץ שמתפרדים מן האגודה, או שסע מחורץ של ברק שחוצה שמי עור קשים.” הכאב הוא כמו עץ שמתבקע, כמו ברק בשמים. הראש של העובר תקוע ומוצף בדם אמו, והנערה “הפסיקה להתחנן לישו והתחילה לקלל את אביו.” למרות שסת’ה דוחפת והנערה מושכת את העובר, בסופו של דבר הלידה מסתיימת בהצלחה בשל כוח אחר לחלוטין: כוחו של הנהר. “כשרגל עלתה מקרקעית הנהר ובעטה בתחתית הסירה ובאחוריה של סת’ה – היא ידעה שהכול הסתיים והרשתה לעצמה עלפון חטוף.” הנהר עצמו הביא לסיום מוצלח של הלידה. לא אלוהים, לא ישו, אלא כוח קמאי ועתיק, נהר רחב ידיים שזורם לרוחבה של אמריקה.
בכדי להדגיש את המעבר מן העולם הקמאי של הלידה לבין העולם הנוצרי, כשהן מגלות שהעובר שנולד הוא בחיים, “איימי עטפה אותו בחצאיתה ושתי הנשים הרטובות והדביקות טיפסו אל החוף בכדי לראות מה באמת חשב לו אלוהים.” הנהר והיבשה הם שני תחומים נפרדים לחלוטין, מטאפורות לאופני קיום שונים. במקום שבו מתרחשת הלידה פועלים הכוחות הראשוניים של הטבע. לאחר הלידה, על פני היבשה, מתקיים עולם שהאל שולט בו; מקום שיש בו טוב ורע, אכזריות חסרת מעצורים וחמלה. “ציד עבדים היה מגחך בלעג למראה שתי ביריות שכוחות-אל, שתי פורעות חוק ומנושלות מהחוק – שפחה כושית ולבנה יחפה ששיער מותר – עוטפות תינוק בן עשר דקות בבלוי הסחבות שלגופן. אולם שום צייד עבדים לא הזדמן, וגם לא כומר. המים למטה ינקו ובלעו את עצמן.”
במציאות שבה האימהוּת היא מקור לייסורים אינסופיים, אימהות מוכנות לרצוח את ילדיהם ובלבד שלא יהיו עבדים, דווקא הלידה היא רגע של התאחדות עם כוחות הטבע. סת’ה והנערה נפרדות. לעולם לא ייפגשו שוב. סת’ה שואל את הנערה לשמה והיא עונה: איימי דנבר. וכך נקבע כי התינוקת שנולדה תיקרא דנבר.
לפוסט על לידתו של ישו לחצו כאן
לפוסט על לידה ב”מלחמה ושלום” לחצו כאן
עמנואלה ברש רובינשטיין היא מחברת הרומן “לידה” בהוצאת הקיבוץ המאוחד
?רוצים להגיב