המשורר ומבקר הספרות הנודע מתיו ארנולד, שנחשב לאבי ביקורת הספרות המודרנית, אמר כי עבודותיו של טולסטוי אינן יצירות אמנות אלא נתחי חיים. הסופר הרוסי הדגול ביקש ליצור בספריו תמונת עולם ריאליסטית, נאמנה לחלוטין למציאות. טולסטוי עצמו אמר ש”הדבר היחיד שצריך בחיים, כמו באמנות, הוא לומר את האמת. האמת היא הגיבורה שלי.”
יצירת המופת “מלחמה ושלום” (שהתפרסמה ב 1869) מתארת את רוסיה בתקופה בה נכבשה על ידי נפוליאון. בנוסף לגיבורים הראשיים, נטשה, פייר והנסיך אנדריי, מציג טולסטוי שלל דמויות משנה, כל אחת מלאה ומרתקת. חברה שלמה נפרשת בפני הקורא, מתוארת מתוך מאמץ לאפיין אותה באופן הנאמן ביותר למציאות.
הרומן הוא בלא ספק שיא ספרותי מזהיר – וגם יצירת האמנות המודרנית הראשונה שמתייחסת באופן ריאליסטי לתהליך הלידה.
יצירות אמנות שונות מתייחסות לבואם של ילדים לעולם, אולם הלידה עצמה תמיד חסרה. מאז העת העתיקה ועד העידן המודרני, בחרו אמנים שלא לתאר את עצם בואו של תינוק לעולם. שלל אירועים מכאיבים ולא אסתטיים מצויים בספרות (פציעות ומחלות, עריפת ראשים וצורות אחרות של מיתה), אולם יש התעלמות מוחלטת מהחוויה הנשית של גוף שמחלץ מתוכו גוף אחר.
טולסטוי, סופר שהיה קשוב כולו להתנסות של הפרט, תיאר לראשונה לידה. אמנם מנקודת מבטו של גבר שלא נוכח בחדר הלידה, אולם הוא התמקד בתהליך עצמו. ליזה, “הנסיכה הקטנה” כפי שהיא מכונה, היא אשתו של הנסיך אנדריי. היא אישה בעלת יופי ילדותי, צעירה ותמימה. היא נטולת כוונות רעות אולם האופי השטחי שלה מדגיש את היותה בת זוג לא מתאימה לאנדריי. הוא יוצא להילחם בנפוליאון ומותיר אותה הרה. הכול מאמינים שהוא נהרג בקרב אוסטרליץ. אביו ואחותו מחליטים להסתיר את מותו מאשתו שעומדת ללדת – אולם הוא שב הביתה במפתיע בדיוק לפני הלידה.
עוד לפני הופעתו הבלתי צפויה של בעלה מתוארת אשתו, הנסיכה, לפני הלידה “ונוסף על החיוורון הופיע על פניה של הנסיכה הקטנה פחד ילדותי מפני הסבל הגופני נמנע המניעה.” ולאחר מכן, “הנסיכה פרצה בבכי של תינוק מתייסר ומתפנק, בכי שהינו מזויף במקצת, והייתה פוכרת את ידיה הקטנות” [כל הציטוטים מובאים מ”מלחמה ושלום”, תרגמה לאה גולדברג, ספריית הפועלים, מהדורה מחודשת 2015].
התיאור הזה מעיר רגשות מעורבים. מצד אחד, טולסטוי קובע במפורש כי ליזה לא בוכה כתוצאה מסבל שמתרחש באותו הרגע אל בשל ההבנה שהיא עומדת בפני אירוע שיגרום לה כאב משמעותי. הפחד מפני הלידה הופך פה להיות תופעה נשית ברורה ומוכרת, מובנת מאליה לעניות דעתי. מאידך, הפחד עדיין מתואר כמזויף.
כשהמיילדת מגיעה אומרת לה אחותו של אנדריי “בעיניים מבוהלות, פקוחות לרווחה” שהלידה כנראה מתחילה, ולכך משיבה המיילדת “לכן, לעלמות, אין צורך לדעת את הדברים האלה.” הנה שוב ההכרה שיש פחד כללי של נשים צעירות מפני הלידה, שאינו אופייני לדמות זו או אחרת. ולא זו בלבד אלא שטולסטוי מרמז פה שיש ניסיון שיטתי של החברה להסתיר את כאבי הלידה מפני נשים צעירות, אולי בכדי שלא יבחרו שלא ללדת? בשנת 1949, בספרה “המין השני,” טענה סימון דה בובואר ששלל מניפולציות פסיכולוגיות נועדו לגרום לנשים להמשיך ללדת וכך לקיים את העליונות הגברית. פה, שמונים שנה קודם לכן, מתאר טולסטוי איך נשים צעירות שטרם הרו מורחקות מהיולדת באופן מכוון .
אנדריי שב הביתה במפתיע ומזדרז לחדרה של אשתו. בשל הכאבים וההתרגשות הרבה היא לא מופתעת לראות את בעלה לצדה. מנקודה זו עולה ומתגבש תיאור מדהים של ליזה “‘אני אוהבת את כולכם. לא עשיתי רעה לאיש, על שום מה אני סובלת? הושיעוני’, אמרה הבעת פניה.” הוא מנסה להרגיע אותה אולם אז מתוארות העיניים של היולדת “‘חשבתי שתעזור לי, ולא כלום, לא כלום, גם אתה כך!’ אמרו עיניה.” בעיניי אין דבר אמתי יותר מאשר תחושת חוסר אונים מול סבל גופני. כאבים יכולים להפוך את האדם לילד קטן שמתחנן לעזרה. היולדת הופכת למעין תינוקת שמתחננת שיסייעו לה, גם ממי שהיא יודעת שלא יכול לעזור.
כפי שהיה נהוג אז, כולם יוצאים מהחדר בו מתרחשת הלידה מלבד הרופא והמיילדת. אנדריי כובש את ראשו בידיו ושומע “גניחות מעוררות רחמים, כגניחות חיה חסרת ישע.” הוא פוסע מצד לצד לחדר, מנסה לפתוח את הדלת שמובילה לחדר הלידה, אולם דווקא אז משתררת דממה. “הצעקות נדמו. עברו עוד שניות אחדות. לפתע קול צעקה איומה – לא צעקתה שלה, לא ייתכן שהיא תצעק כך – נשמע בחדר הסמוך. הנסיך אנדריי רץ אל הדלת; הצעקה נדמה, נשמע קול צעקתו הראשונה של תינוק.” כאב הלידה מחלץ מאשתו החמודה קולות שאי אפשר היה להאמין שתוכל להוציא מתוכה.
הלידה הספרותית הראשונה הזו מסתיימת באסון. אנדרי נכנס לחדר, “אשתו הייתה מוטלת מתה בדיוק באותו מצב בו ראה אותה לפני חמש דקות, ואותה הבעה עצמה, על אף העיניים הקמות ועל אף חיוורון הלחיים, הייתה על הפרצוף הילדותי החמוד הזה, בעל השפה העליונה המכוסה פלומת שיער שחורה. ‘אני אוהבת את כולכם. לא עשיתי רעה לאיש. מה עשיתם לי?’ אמרו פניה החמודים, העלובים, המתים. בפינת החדר חרחר ופעה משהו זעיר ואדום המפרפר בידיה הלבנות והרועדות של מאריה בוגדאנובנה.”
מותה הטראגי של היולדת מחזק את העמדה הפסיכולוגית שלה, את ביטויי הפחד מפני הלידה. כבר אי אפשר לומר שהיא מפונקת, הרי הלידה עלתה לה בחייה. ובכדי לתת משנה תוקף לתחושה שהיא מתחננת שיקלו עליה בעת הלידה, גם לאחר מותה עיניה חושפות את בקשת העזרה.
אכן, טולסטוי נותר נאמן להבטחתו לומר את האמת. התיאור של נשים צעירות שחרדות מפני לידה הוא נכון ואמתי, והחרדה מעצבת אותן כבר בגיל צעיר. ההתמודדות עם הכאבים היא משמעותית ולעתים מזומנות קשה. ובעיקר, הלידה היא חוויה אנושית בסיסית ומן הראוי לתת לה את המקום הראוי בספרות ובאמנות.
לפוסט על לידתו של ישו לחצו כאן
לפוסט על לידה ב”חמדת” מאת טוני מוריסון לחצו כאן
עמנואלה ברש רובינשטיין היא מחברת הרומן “לידה” בהוצאת הקיבוץ מאוחד
?רוצים להגיב