ללדת את ישו

לידה, דונטלו, 1465

אי אפשר להגזים בחשיבות לידתו של ישו – העולם המערבי כולו הושפע מן הנצרות, שמייחסת חשיבות דתית עליונה ללידת בנו של אלוהים. מריה, כידוע, התעברה מרוח הקודש וילדה את ישו אף שהייתה בתולה. אפשר כמעט לטעות ולומר שהלידה האלוהית הזו מופיעה בשלל יצירות של גדולי האמנים, אולם לאמתו של דבר הלידה עצמה אף פעם אינה מתוארת, אלא רק מריה הנושאת בחיקה את הרך הנולד מיד לאחר שהגיח לאוויר העולם.  האם הייתה הלידה קשה? ארוכה? כיצד התמודדה מריה עם צירי הלידה? למרות העיסוק הנרחב בלידה של ישו – דתי, אמנותי, פילוסופי – איננו יודעים כמעט דבר על האופן שבו מריה חוותה אותה. תרבות המערב התרגלה לדון בפירוט ובהרחבה בבואו של ישו לעולם מבלי להתייחס ללידה עצמה, עד שזה נדמה טבעי לדבר על לידתו של מי שנתפס כעיני רבים כבנו של אלוהים מבלי לדעת כיצד חשה אמו.

לא תמיד הוכחשה חווית הלידה. למעשה, תיאור של לידה  מצוי ביסוד המסורת היהודית-נוצרית, בסיפור גן עדן. לאחר שחווה פיתתה את אדם לטעום מפרי עץ הדעת נענש המין האנושי, “אל האישה אמר, הרבה ארבה עצבונך והרונך – בעצב תלדי בנים … ולאדם אמר כי שמעת לקול אישתך ותאכל מן העץ אשר ציוויתיך לא תאכל ממנו … בזעת אפיך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת (בראשית  ג: טז-יט). כך התקבעו בתודעה המערבית שתי עובדות קשורות זו לזו: סבלה של האישה בעת הלידה והצורך המתמיד בעבודה בכדי להתקיים.  חלק מהמסורות שהיוו את המקור לספר בראשית היו קיימות כבר במאה העשירית לפנה”ס, אחרות מאוחרות יותר – כלומר במשך אלפי שנים הפנים העולם המערבי את הייסורים הכרוכים בלידה וראה בהם עובדת חיים, ממש כמו הצורך בפרנסה. ללדת פירושו להתנסות בסבל ממשי; זו דרכו של עולם.

אם כך, מדוע אין תיאור של הסבל של מריה בעת לידתו של ישו? הרי בעת שהתגבשה הנצרות היה הסבל של הלידה מובן מאליו. דמותה של המדונה, אמו של ישו, שינתה באופן עמוק את היחס אל חווית הלידה. משום שילדה את בן האלוהים היא עצמה הינה בעלת אופי ייחודי, שונה באופן מהותי מכל אישה אחרת. בגלל שהיא התעברה מהאל ולא מאדם מריה היא קדושה, אישה שאינה נושאת כמו שאר בני האדם את החטא הקדמון. ומשום כך התפתחה האמונה שהלידה המיוחדת הזו הייתה נטולת כאבים.

הברית החדשה עצמה מביאה שתי גרסאות ללידה. בבשורה על פי לוקס נאמר “ותלד את בנה הבכור ותחתלהו ותשכיבהו באבוס כי לא היה להם מקום ללון במלון” (לוקס ב:ז) אין חרדות לפני הלידה, צירים, כאבים, גוף משתנה – רק לידה, החתלה והשכבת התינוק לישון. בבשורה על פי מתי נאמר “וזה דבר הולדת ישוע המשיח, מרים אמו היתה מאורשה ליוסף, ובטרם יבוא אליה נמצא הרה מרוח הקודש: ויוסף בעלה היה איש צדיק ולא אבה לתתה לחרפה ויאמר אשלחנה בסתר: והוא חושב כזאת והנה מלאך ה’ נראה אליו בחלום ויאמר יוסף בן דוד אל תירא מקחת את מרים אשתך כי הנוצר בקרבה מרוח הקודש הוא: והיא יולדת בן וקראת לו ישוע כי יושיע את עמו מחטאותיהם.” (מתי א:18-21).  גם פה אין כל התייחסות ללידה עצמה ולתחושותיה של מריה.

אולם במהלך הדורות הפרשנים הנוצרים פיתחו את האמונה שמשום שלידתו של ישו הייתה לידה אלוהית, היא הייתה נטולת כאב. דורות של תיאולוגים עסקו כמעט בכל היבט של המדונה (יש ענף שלם בנצרות שנקרא מריולוגיה, עיסוק בדמותה של מריה) – אך משום שאין בעצם בספרי הבשורה תיאור של הלידה עצמה הלכה והתגבשה האמונה שהלידה הקדושה התרחשה מבלי לגרום לייסורים. בסופו של התהליך, עצם העדר הכאב הפך להוכחה לכך שהיא התעברה מהאל.

יש שלל דוגמאות לעמדה זו, אחת הידועות ביותר מצויה בפרוטוקולים של ועידת טרנטו של הכנסייה הקתולית, שהתקיימה במאה השש עשרה. בוועידה זו נוסחו עיקרי האמונה הקתולית אל מול הרפורמציה הפרוטסטנטית הגואה.  שם נקבע כי “כמו שההתעברות התעלתה על חוקי הטבע, כך גם לידתו של ישו… ממש כפי שקרני שמש חודרות מבעד לזכוכית מבלי לפגום בה או לשבור אותה, כך, אם כי באופן נשגב יותר, יצא ישו מרחם אמו מבלי לפגוע בשלמות הבתולית שלה.”  הכנסייה הקתולית והכנסייה המזרחית החזיקו באמונה זו על הלידה הקדושה. הפרוטסטנטים המעיטו בחשיבותה התיאולוגית של מרים אולם אימצו את דמותה כבתולה תמידית ואישה צדיקה.

כך התקבעו בתודעה שני “סוגים” של לידות: יש לידה אלוהית טובה, כזו שאיננה תוצאה של חטא ואינה התגלמות העונש, לידה שאין בה כל כאב; ויש לידה אנושית שלילית, הן משום שהיא נובעת מחטא והן משום שהיא מלווה בסבל ובכאב. יש לידה נשגבת, נערצת, במונחים של ימינו לידה שהיא ‘מודל לחיקוי’, ולידה שרצוי לשכוח אותה משום שהיא עונש אלוהי, וכרוכה בייסורים.

בסופו של דבר העולם הנוצרי הדחיק לחלוטין את החוויה הנשית הפשוטה של הלידה – כזו שיש בה כאבים אולם הם לא תוצאה של חטא, היא כרוכה בשינוי גופניים ונפשיים עמוקים, ובדרך כלל היא מסתיימת באושר גדול. התערובת של קבלת הייסורים שבלידה כעובדת חיים וייחוס ערך שלילי כל כך לסבל של היולדת הביאו להדחקה כמעט מוחלטת של ההתנסות הנשית הבסיסית הזו.

בחינת הספרות המודרנית מעלה שמספר תיאורי הלידה הוא כמעט זניח ביחס לכל תופעה אנושית משמעותית אחרת. אם נשווה את מספר הספרים שנכתבו למשל על אהבה, מין, נישואים, גירושים, מחלה, מוות, נגיע למסקנה שהלידה הודחקה כמעט לחלוטין. אולם משום שהתרגלנו שלא מתייחסים בפירוט ללידה, כמעט ואיננו נותנים את הדעת על כך. איך ייתכן שהתנסות עמוקה וחשובה כל כך כמעט ונעלמה מהאמנות בצורותיה השונות?

אפשר אולי לנסות לעשות צדק עם מריה ולנסות ולדמיין את הלידה שעברה במונחים אנושיים יותר:

האוויר באבוס היה דחוס, רווי ריחות של חיות. היה צורך בשמיכות רבות, קר בבית לחם בסוף דצמבר. המיילדת כלל לא הייתה מודעת לאופייה המיוחד של הלידה, היא הרתיחה מים בקצה האבוס בכדי לנקות את היולדת בעת הלידה ולאחריה. כדרכה של לידה ראשונה היא ארכה זמן רב, מריה נתקפה ייאוש ובכתה מרות, מתחננת לעזרה. כאבים של שעות טשטשו לחלוטין את הציפייה לתינוק, ברגעים מסוימים כמעט לא ידעה מדוע היא שם.  כשראשו של ישו בצבץ מריה חשה הקלה, מבינה שהסבל עומד להסתיים. ישו נשלף מגופה, והעלה קול בכי שדומה יותר לפעייה. המיילדת הניחה אותו על גופה הערום, עטוף בנוזלים ומחובר לחבר הטבור. היא חבקה אותו, נפעמת מהעיניים שנפקחו לשבריר שנייה ונעצמו. כשהיולדת לקחה אותו היא נשענה אחורנית, פולטת אנחה חרישית. מבעד לחור קטן בתקרת האבוס היא ראתה כוכב בשמים, בוהק באור נגוהות.

לפוסט על הלידה ב”מלחמה ושלום” לחצו כאן

לפוסט על הלידה ב”חמדת” מאת טוני מוריסון לחצו כאן

עמנואלה ברש רובינשטיין היא מחברת הרומן “לידה” בהוצאת הקיבוץ המאוחד.