טבעה של אמהות

ואן דייק, צדקה

צדקה בנצרות, Charity,   אהבת האנושות, מתוארת לעתים קרובות באמנות כאמהות. לבושה או מיניקה, אוחזת בזרועותיה תינוקות או פעוטות, דמות האם היא האלגוריה של הצדקה. האמת היא שבעיני זה נראה מוזר למדי. מה הקשר בין אהבת האל ואהבה כללית לבני אדם לבין אישה שאוחזת ילדים בזרועותיה? איך נדיבות ורוחב הלב כלפי אנשים זרים קשורה עם אם המניקה את ילדיה?

מסתבר שלא תמיד הייתה דמות האם אלגוריה לצדקה, כפי שמסביר ההיסטוריון של האמנות אדגר ווינד. לתפיסה הנוצרית של הצדקה הייתה קודם משמעות שונה. בימי הביניים צדקה הייתה שילוב של שתי צורות של אהבה: אהבת האל ואהבת אדם.  קשה לנו אולי לתפוס זאת, אבל שתי התכונות הללו נתפסו כדבר אחד, ולא שתי נטיות נפרדות. במאה השלוש עשרה קבע הפילוסוף ותיאולוג תומאס אקווינס את העיקרון הדתי של ‘אחדות הצדקה’: הצדקה כלפי האל וכלפי בני אדם אחת היא. אהבת בני אדם נגזרת מאהבת האל. הצדקה היא “רעות בין האדם לאל”. אנשים אוהבים בני אדם משום שהם אוהבים את האל.

כל עוד התקיימה האמונה הזו, האמנות תיארה את הצדקה כדמות אחת בעלת שתי תכונות. ג’יוטו, בכנסייה בפדואה, מתאר אותה כאישה שמחזיקה ביד אחת סל עם פרחים, הפן האנושי של הצדקה, ולב ביד שנייה, הפן האלוהי – שתי תכונות שהן דבר אחד. זה מתייחס ישירות לתפיסה הדתית של שני פנים של הצדקה.

אולם באופן הדרגתי שתי הצורות של הצדקה הפכו לשתי תכונות נפרדות. אנשים התקשו לקבל את העובדה שאהבת האל ואהבת אנשים הם דבר אחד. העיקרון התיאולוגי של תומאס אקווינס עמד בסתירה להתנסות האנושית היומיומית: יש אנשים  שאוהבים את האל אבל אינם נדיבים כלפי אחרים, ויש אנשים טובים ורחבי לב שאין להם ולאמונה באל דבר.

בשלב זה, במאה השש עשרה, מתחילה להופיע האמהות כאלגוריה לצדקה. אולם היא עדיין בעלת אופי כפול. לדוגמה, בציור הנפלא של ואן דייק מהמאה השבע-עשרה, הרגש הדתי של הצייר ניכר בעליל. שלושה ילדים נצמדים אל גופה של האם,  אולם היא מתעלמת מהם ומביטה מעלה, אל האל; תיאור זה מופיע פעמים נוספות בתיאור הצדקה. אצל רפאל האם מוקפת בשלושה ילדים קטנים; האופי הכפול שלה בא לידי ביטוי במאפיינים של התינוקות הערומים.

התהפוכות של המאה השש-עשרה, לידת הפרוטסטניות והקונטרה-רפורמציה, השפיעו על תפיסת הצדקה. אבל מה ששינה אותה יותר מכול הוא התפתחות החילוניות. בחברה שכבר לא הזדהתה עם ערכים דתיים אי אפשר היה לטעון שאהבת האל ואהבת אדם הם דבר אחד. המודרניות עמדה בסתירה גמורה לכך. אולם למרות שהעיקרון הדתי הלך והתפוגג, הסמל החזותי נשאר כשהיה. אמהות נותרה ההאנשה של אהבת אדם.

במאה השמונה-עשרה הצייר האנגלי ג’ושואה ריינולדס  את הפורטרט הידוע של ליידי קוקבורן ושלושת בניה. הקומפוציזיה של התמונה מורכבת מליידי קוקבורן האוחזת בשלושת ילדיה, רמיזה גלויה אל  המסורת של תיאור הצדקה כאם. זו הייתה דרכו של הצייר להחמיא אותה. אולם יחד עם זאת התמונה מבטאת את הרוח החילונית ששררה באותה תקופה:  היא אינה מביטה למעלה ואין כל התייחסות לכך שטבעה הנדיב והאוהב קשור אל אמונה דתית. כפי שאומר ווינד, “עם הציור של ליידי קוקבורן הגיע תהליך החילון לידי השלמה”.

אני מוצאת  שהמאמר של ווינד מרתק – ומעורר שאלות. התיאור המפורט של התפתחות ‘תבנית הצדקה,’ כפי שהוא מכנה זאת, מלאת תובנות מעמיקות. אולם אני נותרתי עם שאלה בלתי פתורה: למה אמהות? מה הביא את כל האמנים האלה לבחור בדמות האם, לעתים קרובות מיניקה, כהתגלמות הצדקה?

נדמה לי שיש לווינד הנחה מובלעת, שנותרת חבויה. האמהות נתפסת כהתגלמות אהבה שמשמעותה התעלמות מצרכים עצמיים. האם לעולם אינה אנוכית, תמיד מעדיפה את טובת ילדיה על פני טובתה שלה. ומשום שהחסד, אהבת האל ואדם, נתפסת כאהבה נטולת אנוכיות, הבחירה באם הייתה טבעית.

בעיני  אהבת אם איננה אהבה שמבטלת את הצרכים שלה עצמה.  זו תשומת לב שמופנית החוצה ולא פנימה, קשב לצרכים של אחרים, אחריות שקיימת תמיד. באופן מוזר אני מוצאת שתמונתו של ואן דייק היא מדהימה ביופיה – אבל שגויה.

ריינולדס, ליידי קוקבורן ושלושת ילדיה