אמנית, סוציאליסטית, ישראלית – רות שלוס

ה’ייקים’, יהודי גרמניה שהיגרו לארץ בראשית המאה העשרים, תרמו רבות לחיי התרבות בארץ. אולם לעתים מזומנות הם לא זכו להערכה הולמת לתרומתם, אולי משום שחסרו את הלהט הציוני של יהדות מזרח אירופה או אולי משום שדבקו במסורת האינטלקטואלית האירופאית והיו זרים כל כך לתרבות הישראלית, שעוצבה לאור הדימוי האנטי-רוחני של ‘היהודי החדש’.

רות שלוס (2013-1922), ציירת ומאיירת ישראלית, נולדה בנירנברג למשפחה יהודית מתבוללת. הוריה, סוחרי נייר עשירים, גידלו אותה ברוח ליברלית מתקדמת, עם מודעות חברתית מפותחת. אביה, אף שהיה מעסיק, נהג לשאת דגל אדום במצעדי הפועלים של האחד במאי. אמה פתחה גן ילדים ליברלי, ובנותיה היו גם הן תלמידותיה; היא כיסתה את קירות הגן בניירות ועודדה את הילדים לקשקש עליהם כאוות נפשם!

רק כשהייתה בת אחת עשרה גילתה רות שהיא יהודיה. בשנת 1933, עם עליית הנאצים לשלטון והתפרצות האנטישמיות, נוכחו הוריה כי הם אינם יכולים עוד להיות חלק מהחברה הגרמנית שהייתה  כה יקרה ללבם. המשפחה החליטה לעקור לפלסטינה. תחילה נסע האב, ובעקבותיו באו האם והבנות. כשרות הגיעה לפלסטינה היא לא דיברה כלל עברית והיה לה רק מושג מעורפל בנוגע ליהדות וציונות. האב החליט לנטוש את עיסוקו כסוחר ולהפוך לחלקאי. הם התיישבו בכפר שמריהו, והעבודה החקלאית עלתה יפה.

עוד כילדה נטתה רות אל האמנויות, והייתה נחושה להפוך בעצמה לאמנית. אולם בפלסטינה, משום שלא ידעה עברית, היא הגיעה לידי החלטה יוצאת דופן: היא ניסתה להתקבל ל’בצלאל’ – בשנים ההם ניתנו ההרצאות בגרמנית משום שהמרצים עצמם היו עולים חדשים מגרמניה. היא התקבלה כשהייתה רק בת חמש עשרה. כך, לבדה, היא עברה להתגורר לירושלים, גרה בחדר קטן ששכרה, ושקעה בלימודי האמנות. היא השלימה את לימודיה בהצטיינות בהיותה בת תשע עשרה בלבד.

לאחר הלימודים החליטה להצטרף לקיבוץ ‘להבות הבשן’. אף שהיא גדלה בסביבה קפיטליסטית, המודעות החברתית של הוריה הפכה את המעבר לחברה סוציאליסטית לטבעי, כמעט מובן מאליו. היא אימצה לחלוטין את האידאל הקיבוצי של שיוויון מלא בין החברים בכל מובן אפשרי,  מתוך תחושה שזו הדרך היחידה לספק את צרכיהם של החלשים, המקופחים, חסרי הזכויות.

בשלב מסוים בהיסטוריה הישראלית חלק מהתנועה הסוציאליסטית סבור היה שישראל צריכה להיות חלק מהגוש הקומוניסטי, ולא מארצות המערב. לא הייתה זו רק מחלוקת פוליטית מעשית, אלא אי הסכמה בדבר דמותה העתידית של החברה הישראלית. רות ובעלה, ההיסטוריון בנימין כהן, היו תומכים נלהבים של ברית המועצות. בעולם דו-קוטבי של ארצות המערב מול הגוש הקומוניסטי, תמיכה בלתי מסויגת בברית המועצות הביאה לסילוקם מהקיבוץ. הם עברו למרכז הארץ והצטרפו למפלגה הקומוניסטית, שחבריה היו יהודים וערבים ישראלים. הזוג חזר לכפר שמריהו, ושם גידלו את שתי בנות.

בעיניים עכשוויות הדבקות הזו בתפיסות חברתיות עשויה להיראות מוזרה, אולי אפילו צבועה. אולם הרישומים והציורים של רות מגלים את מקור המסירות שלה לצדק חברתי. כמעט כל העבודות מתארות זקנים, נכים, פליטים, אמהות מותשות, ילדים נטושים – אפילו חיות כואבות. האופי הרחום שלה גרם לראות – אולי באופן מעוות –  את חלש, את מי שמצוי בשולי החברה. בכדי להתפרנס היא עבדה כמאיירת של ספרי ילדים. היא נהגה להתלונן כי ספרי ילדים מחייבים איור נאיבי וקליל של המציאות, בעוד שהנטייה הטבעית שלה הייתה לסרטט את הפן האפל יותר של הקיום האנושי.

לא רק הרקע הגרמני והעמדות הפוליטיות נטלו ממנה את המקום הראוי באמנות הישראלית. בעיקר היה זה הסגנון האמנותי שלה, שבגינו נטו מבקרי האמנות לזלזל בה. הציור הפיגורטיבי וההתמקדות בסבל האנושי היה מנוגד למגמה השלטת אז של ציור מופשט. אולם היא מצאה שהציור האבסטרקטי מגביל, לא מספק, וטענה כי היא אינה יכולה להביע את עצמה מבלי להתמקד בנושא קונקרטי. כלל לא עלה בדעתה להתאים את האמנות שלה לסגנון המודרני המקובל. המוטיבציה שלה, הן האמנותית והן המוסרית, הייתה להביא תיאור ריאליסטי של נתח חיים שאנו נוטים בדרך כלל שלא לראותו.

רות שלוס מעולם לא זכתה להציג את עבודותיה במוזיאון ישראל או מוזיאון תל אביב. הן הוצגו בגלריות פרטיות ובמוזיאון עין חרוד. למרבה הצער הציורים והרישומים מוצעים עתה למכירה. לעניות דעתי האמנות שלה ראויה להיות להיות מוצגת במוסדות התרבות החשובים ביותר של ישראל.

אפרופו העלמות מאביניון