לעיתים בעת קריאת ספר נוצרת מעין תחושת של ‘היזכרות’. משהו באווירה, שימוש במלים מסוימות, תיאור של חיי היומיום – הכול נראה מוכר כל כך, ממש כאילו היינו שם, במקום ובזמן אחרים. כשקראתי את “ילדי הגטו” מאת ישראל זנגוויל חשתי כך. במובן מסוים, האווירה בבית הוריי שנולדו במזרח האירופה ועלו לארץ הייתה דומה לזו המתוארת ברומאן. לצד העיסוקים האינטלקטואליים הייתה להוריי נטייה להיות מציאותיים, להאמין בשכל הישר, להתמודד עם קשיים בעזרת הומור. האופן שבו זנגוויל מתאר את חיי היהודים במזרח לונדון בשלהי המאה התשע עשרה והעשרים נראה לי, באופן מפתיע, מוכר כל כך.
ישראל זנגוויל (1926-1864), “דיקנס היהודי” כפי שהוא מכונה לעתים, סופר והומוריסט בריטי, נולד בבריטניה לשני מהגרים ממזרח אירופה. הוא למד בבית ספר במזרח לונדון, שם ניתן החינוך בחינם, ומאוחר יותר הפך למורה, עיתונאי, סופר ופעיל פוליטי. הוא נישא לאדית איירטון, סופרת ופמיניסטית לא יהודייה, ותמך בפומבי בעמדות פמיניסטיות. זנגוויל היה גם פעיל בתנועה הציונית. הוא תמך בייסודה של מדינת יהודים, אם כי לא בהכרח במקום בו קיימת היום מדינת ישראל.
יצירתו הספרותית מתארת את חיי המהגרים היהודים בבריטניה ובארצות הברית. ספרו “ילדי הגטו” הוא תיאור נפלא, עשיר, עמוק ומצחיק של חיי קהילת המהגרים היהודים במזרח לונדון. הצבעים והניחוחות של הגלות כולם שם: היידיש, הסתפקות במועט שנולדת מעוני, ספקנות עמוקה, הופעה חיצונית עלובה, ומעל הכול, הומור המקל כל מצוקה. אולם זנגוויל מוסיף גם כמה אבחנות על אופיו של העם היהודי, ‘עם מוזר’ כפי שהוא מכנה אותו.
“עם שחי בגטו במשך מאות בשנים אינו יכול פשוט לצאת ממנו רק משום שהשערים נפתחו. הבידוד שנכפה עליו נתפס כחוק קיומו.” מאות שנים של בידוד שכפתה חברה לא יהודית יצרו הסתגרות פנימית. מובן שבלונדון היו היהודים רשאים לגור בכל מקום שחפצו. אולם הם הפנימו כבר את התחושה שהם שונים באופן מהותי מאחרים, אם כי לאו דווקא באופן שלילי: “רק לעתים מרוחקות ביותר הפך היהודי למר נפש בשל הרדיפות. הוא ידע שהוא מצוי בגלות, ימות המשיח טרם הגיעו, והוא ראה את רודפיו כמכשיר מטופש בידיו של אל חכם וכל יכול.”
החיים בגטו התאפיינו בכל דבר מלבד הוד והדר. בית הכנסת לא עורר תחושה של ייראת כבוד מפחידה: “נימוסים לא אפיינו את באי בית הכנסת בימים ההם, ואלוהים עדיין לא נתפס כמי שעורך קבלת פנים רשמית פעם בשבוע. המאמינים לא עצרו את נשימתם בעת התפילה, כמי שמפחדים שהאלוהים ישמע אותם. הם חיו בשלום ובשלווה עם ציון.” אולם העדר הריחוק מהאל – לעתים מזומנות שוחחו יושבי הספסלים האחוריים של בית הכנסת על עסקים – הלכה יד ביד עם קרבה אל בורא עולם, עם תחושה שהוא קרוב ומוחשי.
המאפיין הבולט ביותר של חיי היהודים שזנגוויל מתאר הוא כפי הנראה החשיבות העצומה שיוחסה לסיפוק צרכי החיים הבסיסיים. לא שרגשות ומחשבות לא היו חשובים, אבל הם תמיד באו אחרי הדאגה למזון וקורת גג. כשזנגוויל מתאר טקס חתימה על הסכם אירוסין הוא כותב: “עם ישראל הוא מעשי ונטול צביעות. רומטיקה ואור ירח הם יפים מאוד, אולם מאחורי המסך הזוהר מסתתרות האמיתות הפשוטות של החיים וחולשות אנושיות. החתן, פסח… עסק בייצור מגפיים וידע לפרש את התלמוד ולנגן בכינור, אבל לא להרוויח כסף. הוא התחתן עם פאני בלקוביץ משום שהוריה הבטיחו לקיים אותו במשך שנה, ומשום שהוא חיבב אותה. פאני הייתה בחורה מלאה, עבת בשר, כבר לא בשיא נעוריה…והיו לה כאבים בחזה לפני שהתאהבה בפסח בלקוביץ.” אביה של פאני, בבגדי השבת שלו (“שכמו השבת, שאותה הם כיבדו, היו עתיקי יומין”) השגיח שהחוזה יהיה הוגן כלפי בתו.
התפיסה העצמית הקולקטיבית היא חלק מהותי של הרומאן. לעתים מזומנות הדמויות רואות את הבחירות וההחלטות שלהן כנובעות מהיותן יהודיות. הרבי אומר לבתו “תהיי ילדה טובה, חביבתי, ותסבלי את הצרות כמו נערה יהודיה אמיתית. תאמיני באל, ילדתי. כל מעשיו הם לטובה.” זו התבנית העמוקה ביותר של תפיסת החיים; לא רק תוצאה טבעית של השתייכות אל ‘עם מוזר’, אלא הערכה מודעת של מקומה הכמעט מוחלט של היהדות בחייהם.
אבא שלי נהג לצטט פתגם יהודי עתיק: יהודי אסור לו להיות טיפש; אבל אם הוא רוצה, מותר לו.
?רוצים להגיב