מלחמת ששת הימים – מזרח ומערב

אי אפשר להגזים בחשיבותה של מלחמת ששת הימים ובהשלכותיה. היא שינתה לחלוטין את המפה הפוליטית של האיזור, ויצרה מציאות חדשה וקשיים חדשים בסכסוך הערבי-ישראלי. פן אחר של המלחמה, שנידון פחות, הוא השפעתה על החברה הישראלית. כדרכן של מלחמות, היא העלתה אל פני השטח תסכול וכעס שהיו אולי נותרים חבוים בעיתות שלום: תחושתם של ישראלים בני עדות המזרח שהאליטה האשכנזית מפלה אותם.

אלי עמיר (1937–   ) הוא סופר בעל  הבנה מעמיקה ותובנות יוצאות דופן. הוא נולד בעירק, ובגיל שלוש-עשרה עלה לארץ. הוא התנסה בכל הקשיים של עולים בני עדות המזרח שהגיעו לארץ בשנות החמישים: בשל גל ההגירה הגדול שוכנו העולים במעברות; הוא נשלח לבית ספר בקיבוץ, ושם נתקל באליטה אשכנזית מתנשאת שרחשה רק בוז לעולים מעירק; לאחר מכן עבר להתגורר בירושלים, והתקדם בשירות הציבורי, כשהוא נאלץ להתמודד עם סטיגמות על בני עדות המזרח. בשנת 1983 פרסם את ספרות הראשון, ״תרנגול כפרות״, ובעקבותיו באו ספרים נוספים.

״יסמין״ ראה אור בשנת 2005. זהו סיפור אהבה בין צעיר ישראלית לאישה פלסטינית יפת תואר. נורי, הגיבור, דמות בעלת קווים אוטוביוגרפיים ברורים, הוא חייל הנלחם במלחמת ששת הימים בחזית המצרית. כמו המחבר, הוא היגר מעירק בילדותו, נשלח לבית ספר בקיבוץ, עקר לירושלים, והוא חלק מהכוחות הלוחמים בדרום. משום שהוא דובר ערבית רהוטה ומשכיל, לאחר תום המלחמה הוא ממונה ליועץ מיוחד לענייני ערבים במזרח ירושלים – שם הוא פוגש את יסמין. היא התאלמנה במפתיע, ועזבה את הוריה בכדי ללמוד בסורבון. אולם בשל המלחמה היא באה לבקר אותם, דואגת לשלומם. סיפור אהבה סוער בין השניים מסתיים בסופו של דבר בכך שיסמין עוזבת את נורי ושבה לפריז, משום שהיא חשה שנישואים בין ישראלי לפלסטינאית הם למעשה בלתי אפשריים.

הרומאן כולו נסב על התפיסה העצמית של נורי במונחים של מזרח ומערב. סערת הנפש שהוא שרוי בה משום שהוא שייך לשתי תרבויות מביאה אותו לנסות ולהגדיר כל אחת מהן שוב ושוב, ולבחון לאיזו מהן הוא משתייך: ״אני יהודי אבן ערב שמעריך את נפלאות המערב. שומע מוזיקה קלאסית בבוקר ומוזיקה ערבית בערב. ציפור נודדת בין שני העולמות״.

אולם נורי לא רק נקרע בין שני עולמות; הוא מרגיש כי ישראלים אשכזנים רבים חשים בוז עמוק כלפי התרבות הים-תיכונית. זה מעמיק את תחושת ההזדהות שלו  לא רק עם העולים מעדות המזרח, אלא עם התרבות המזרחית כולה: ״אני מסוכסך עם עצמי ואם מי שאמורים להיות אחיי. פעם קרוב להם ופעם נחרד מהם. אני מתגעגע לחידקל ולדקלים ולביתי בבגדד, אבל לאעולם לא אחזור לשם״.

כך, באופן מוזר, האיש הצעיר הזה שנלחם כנגד הצבא המצרי במלחמת ששת הימים מגלה שהוא חש קרבה רבה יותר אל התרבות הערבית מאשר אל סגנון חייהם של ישראלים רבים. הוא אפילו מגן על החיילים המצרים, מול ישראלים שלועגים להם על כך שברחו מבלי להילחם. זה בהכרח מעלה אצלו את שאלת היחסים בין אשכנזים לבני עדות המזרח, באופן שהוא אינו יכול להתעלם ממנו, ואפילו לא לטשטש אותו.

אמיר ממשיך ומתאר עד כמה החריפה מלחמת ששת הימים את המתחים הבין-עדתיים. במסגרת תפקידו שכיועץ מיוחד לעניייני ערבים מכיר נורי כמה שרי ממשלה, ואפילו את לוי אשכול ( ראש הממשלה דאז). להפתעתו הוא מגלה שהם מדברים ביניהם ביידיש. שר האוצר ספיר מתקשר אל לוי אשכול, והשיחה מתנהלת ביידיש. את נורי הם מכנים בחיבה ‘יונגר מן’ – ‘איש צעיר’. ויתר על כן: נורי נוכח שהאליטה האשכנזית  רואה את הניצחון במלחמת ששת הימים במונחים של מזרח ומערב. ראש הממשלה, השרים, ולמעשה מרבית האשכנזים סבורים שישראל ניצחה במלחמה משום שהיא ארץ מערבית; ליתר דיוק, הם סבורים שארצות ערב הפסידו במלחמה בשל המנטאליות הים-תיכונית הנחשלת שלהם. זה יוצר אצל נורי דילמה רגשית כמעט בלתי אפשרית, הוא אינו יודע להיכן הוא שייך.

כל זה אינו מוביל את אלי עמיר להעדפה של המנטאליות הים-תיכונית – ההיפך הוא הנכון. נורי אומר: ״אני אוהב את המזרח, את המשפחתיות, הנימוסים, החום האנושי, הצבעים, הריחות, הצפיפות, הזיעה, אבל המזרח גם מאוס עליי בסרחונו, בצביעות ובבוגדנות, בפנאטיות העיוורת ובאכזריות, ואני ועדיף את הפתיחות, הניכור והריחוק האווריריים של המערב״.

הרומאן חושף איך מלחמת ששת הימים העלתה את הדילמה הרגשית של בני עדות המזרח, והביאה להתפרצות של מתחים בין עדתיים בשנת 1971,  בדמות מאבקם של ״הפנתרים השחורים״. אלי עמיר, כדרכו, מאיר פן ייחודי ומורכב בהתפתחות הזהות הישראלית. מה שנתפס כניצחון צבאי מזהיר היה גם נקודת מפנה עבור צעירים בני עדות המזרח שלקחו חלק במלחמה. תיאור המלחמה כנצחון המערב על המזרח אילץ אותם לבחון ישירות את זהותם, ובהכרח הקצין את תחושת הקיפוח שלהם, כמי שבאו מעולם ים-תיכוני.