התפאורה הדימיונית של אלווין איילי

 ‘רבלשנס’  (Revelations),  יצירתו של הכוריאוגרף האמריקאי אלווין איילי, הוא כפי הנראה הריקוד הנצפה ביותר בימינו. אנשים במקומות שונים בעולם נהנים ממנו, נוגע ללב ומלא חיים. מוקסמים מהתנועות האקספרסיביות, נסחפים עם המוזיקה, הצופים נשאבים אל עולמם של השחורים באמריקה, מלווים אותם במסעם מעבדות אל חירות. בסופה של ההופעה הקהל יוצא מגדרו – הרבה יותר מאשר במרבית הופעות הריקוד.  האם זו תוצאה של ריקוד משובח ותו לא?

אלווין איילי (1989-1931) נולד בטקסס כשאמו הייתה בת שבע עשרה; אביו נטש אותם כשהיה בן ששה חודשים. הילדות שלו הייתה מורכבת בעיקרה מעוני, גזענות ואפליה, ונדודים ממקום למקום. כשהיה בן אחת עשרה עקרה אמו ללוס אנג’לס, ואלווין נסע אליה, בגפו, כעבור כמה חודשים. בלוס אנג’לס יכול היה אלווין לרכוש השכלה טובה יותר, והוא גילה נטייה אל האמנויות. לאחר היסוסים הוא החליט להתמקד בלימודי ריקוד. הוא הצטרף לבית ספר הורטון לריקוד, בית ספר בעל השקפה יוצאת דופן: התלמידים צריכים היו ללמוד לא רק ריקוד קלאסי ומודרני אלא גם ציור, משחק, עיצוב כללי ועיצוב תפאורה. אלווין הפנים את הגישה הזו ומאוחר יותר היא באה לידי ביטוי ביצירותיו.  בשנת 1958 הוא ייסד את ‘להקת הריקוד האמריקאי של אלווין איילי’, להקה ששאפה לשלב סגנונות שונים: בלט קלאסי, ריקוד מודרני, ג’ז – וריקוד אפריקאי. ‘רבלשנס’, יצירת המופת שלו, מבוססת על זיכרונותיו המרים מטקסס, ובאופן כללי יותר היא מתארת את ההיסטוריה של השחורים באמריקה, מעת שהיו עבדים ועד שזכו להיות חופשיים.

כשיצר את ‘רבלשנס’ ניסה איילי ליצור חוויה תיאטרלית הוליסטית. הלבוש, התאורה, אפילו האיפור של הרקדנים, הם חלק משמעותי מכוריאוגרפיה, חשובים לא פחות מהתנועות של הרקדנים. אפשר לתאר את הריקוד כתמצית חיי היומיום של השחורים האמריקאיים: עבד גיבן מביט למטה,  אנשים מביטים מעלה בתפילה, עבדים עטויי סחבות, נשים עם מגבעות קש, מניפות ושמשיות מנסות להיאבק בחום הכבד, טבילה בנהר, טקס בכנסייה, עבדים בשדות הכותנה. התיאור האמנותי של חיי היומיום הוא מפורט מאוד – עד כדי כך שהרקדנים מציגים הבעות פנים טיפוסיות.

אולם דבר אחד חסר על הבמה: תפאורה.

בחלק האחורי של הבמה מוצגים שמש או ירח גדולים. זה הכול. אין תמונות של החיים בדרום ארצות הברית, אין מבנה כלשהו שייצור אשליה של תיאור ראליסטי של המציאות ההיסטורית בדרום – כל זה נותר לדמיונו הפורה של הקהל. כל אחד מהצופים ביצירה המופלאה הזו צריך להשתמש בדמיונו בכדי להחיות ברוחו את הסביבה המתוארת בריקוד.

מובן מאליו, העדר תפאורה כשלעצמו אינו דבר יוצא דופן בריקוד מודרני.  ההתנתקות מהמסורת הנוקשה של הבלט הקלאסי כללה גם התנגדות לתפאורות הפסאדו-ריאליסטיות של יצירות ידועות. היום אמנות דיגיטלית משמשת תפאורה לריקוד לעתים מזומנות. אולם כל אלה שונים במהותם מהרוח האקספרימנטלית הנועזת של אלווין איילי:  תיאור של היסטוריה באמצעות ריקוד מבלי להשתמש בתפאורה תומכת.

האביזרים השונים שהלהקה כן עושה בהם שימוש – שמשיות, מניפות הנעות לכיוונים שונים, אפילו בד משי כחול שמניעים אותו על הבמה בכדי לייצג את ‘הנהר’ – רק מדגישים את העדרה של התפאורה ברקע. באופן כללי, כמעט אף פעם אביזרים אינם קיימים בנפרד מהתפאורה; הם מתאימים, מבחינת צורה וחומר, לתפיסה הכללית של הבמה. ב’רבלשנס’ הם הופכים לרמזים; חפצים שנועדו לעורר אסוציאציות מעולמם של השחורים באמריקה, מבלי להציג אותו מפורשות על הבמה.

הביטוי השלם ביותר של שימוש המיוחד במינו באביזרים הוא ב’היום עבר לו’   (The Day is Past and Gone),  בחלק השלישי של ‘רבלשנס’. כמה נשים רוקדות כשהן יושבות על שרפרפים, מסתובבות סביבם או עומדות עליהם. התחושה הריאליסטית שנוצרת מהרהיט הפשוט הזה עומדת בניגוד מוחלט להיעדרו של הקשר רחב יותר: היכן הן יושבות, למה ומתי נפגשו?

באמצעות סילוק של דבר מה שהוא בדרך כלל חלק חיוני כל כך מההופעה איילי הופך את הצופים לשותפים פעילים: בכל רגע יש מאמץ אקטיבי – גם אם לא מודע – לשחזר את הסביבה ההיסטורית של הרקדנים. הצופים דומים לקוראים של ספר שיודעים את העלילה אולם אינם יודעים איפה ומתי היא התרחשה. כך הופכים הסבל והשמחה בחייהם של השחורים האמריקאים לחיונית ברוחם של הצופים, באופן אישי ומשמעותי ביותר.

בחלק האחרון של ההופעה, בשיר   ‘Rocka My Soul in the Bosom of Abraham’   הקהל משולהב לחלוטין. אחרי שהחייה ברוחו את סבלם של העבדים, תיאר לעצמו כיצד נראו חייהם בדרום הישן של ארצות הברית, הוא מגלה את הרוח המשחררת של שירי הנשמה – ממה כפי שגילו אותה האמריקאים השחורים המתוארים ב’רבלשנס’.