אנטישמיות רבת פנים

יהודים בארוחת צהריים, תומס רולנדסון 1801

בדרך כלל כאשר אנו חושבים על אנטישמיות אנחנו נוטים לראות בה תופעה היסטורית יחידה ומוגדרת היטב: שנאת יהודים. מובן מאליו שהיו לה ביטויים שונים בתקופות שונות, מאז לידת הנצרות, אימוצה על ידי האימפריה הרומית, האינקוויזיציה של ימי הביניים, ההצהרות והמעשים של מרטין לותר, ועד לעידן המודרני – אל מה שנראה כהתגלמות המלאה ביותר שלה: הנאציזם. הנטייה הרווחת היא להניח שהשנאה ליהודים שהביאה לשואה היא תוצאה של אלפיים שנות אנטישמיות נוצרית. אולם האם באמת כך הדבר?

אוריאל טל (1984-1921) היה היסטוריון ישראלי שעסק בהתפתחותם של רעיונות, חוקר בעל הסתכלות מקורית ומעמיקה. הוא נולד בווינה למשפחה של רבנים ידועי שם מגליציה, עקר עם משפחתו לברלין, ומאוחר יותר בחזרה לווינה.  בשנת 1939 שלחו אותו הוריו בגפו לפלסטינה, מתוך תקווה שיוכלו להצטרף אליו במהרה. אולם הם נעצרו והיו אסירים במחנה הריכזו בלגן-בלזן במשך שנתיים. לבסוף הם שוחררו, ובאו גם הם לארץ. אוריאל למד היסטוריה באוניברסיטה העברית. עבודת הדוקטוראט שלו הוקדשה לאנטישמיות ברייך השני. מאוחר יותר הוא הפך לפרופסור להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב. בשל מותו בטרם עת, בגיל חמישים ושבע, לא זכו האבחנות ההיסטוריות המרתקות שלו להגיע לידי פיתוח מלא.

טל מציג בכתביו זווית ייחודית על האנטישמיות והנאציזם. הוא מבחין בין אנטישמיות נוצרית ללא נוצרית. הנצרות, הוא טוען, מעולם לא רצתה להכחיד את היהדות באופן מוחלט. ליהודים יש תפקיד בתיאולוגיה הנוצרית: עם בואו של ישו לעולם באחרית הימים, הם יקבלו אותו כבנו של האל וכמשיח, וימירו את דתם לנצרות. זהו חלק מהותי מהאסכטולוגיה הנוצרית – אותו חלק של התיאולוגיה הנוגע למאורעות האחרונים של ההיסטוריה. לפיכך, על אף רדיפות רבות מספור, שכללו גירושים, עינויים גופניים, בידוד חברתי וכלכלי – הכנסייה הנוצרית, הן הקתולית והן הפרוטסטנטית, רצתה שהיהדות תמשיך והתקיים. מחד גיסא יצרה הכנסייה את האנטישמיות ועודדה אותה, מציגה את היהודי כהתגלמות של רוע נוראי, ומאידך ריסנה אותה. קהילות יהודיות שהותקפו בידי אספסוף אנטישמי פנו לא פעם אל מנהיגים נוצריים בבקשת עזרה.

אולם אנטישמיות שאינה נוצרית היא בעלת אופי שונה לחלוטין. ״אפשר לראות את האנטישמיות המודרנית כתופעה שכלל לא הייתה מושפעת  מהמסורת האנטישמית הנוצרית ולא מצאה בה חיזוק, ואפילו במובן מסוים הייתה מנוגדת לה, בפרט שמרבית המנהיגים האנטישמיים ברייך השני והשלישי דחו את היהדות בדיוק כפי שהם דחו את הנצרות. יתר על כן, אנטישמיות גזענית משמעותה התכחשות לאחד מיסודות האסכטולוגיה הנוצרית שקבע יוחנן (האיגרת אל הרומאים 9-11), והוא כי היהודים זכאים לישועה ולסליחה אם רק יכירו בישו כמשיח״.

אנטישמיות גזענית, אם כן, עומדת בסתירה לתפיסה הנוצרית את היהודים. תפיסות גזעניות אינן מייחסות כל חשיבות לבחירות שעושה האדם – גם אם ייעשו בקץ ההיסטוריה. מרגע שנולד האדם לגזע מסוים, אי אפשר לשנות זאת. מתוך פרספקטיבה זו, היהודים אינם יכולים להשתנות גם אם יקבלו את ישו כבנו של האל; למעשה הם אינם יכולים להשתנות כלל. באופן תיאורטי, אפילו אם היהודים היו מאמצים את הנאציזם, הנאצים עדיין היו רוצים להכחיד אותם משום שהם משתייכים לגזע נחות.

התפיסות הגזעניות היו כבר מפותחות למדי בשלהי המאה התשע-עשרה בגרמניה, אך הן הגיעו למימוש מלא רק עשרות שנים מאוחר יותר. אולם מרבית הוגי הדעות הגזעניים נמנעו מלהביע בגלוי את ההסתייגות שלהם מהנצרות.  אדרבא, הם ביקשו להשתמש בשנאת יהודים שהייתה נפוצה בקרב נוצרים בכדי לקדם רעיונות גזעניים. ותוך כדי כך הם העלו טיעונים מוזרים למדי: ״כמה מהפרשנים המובילים של הגזענות האנטישמית טענו כי התנועה שלהם לא רק שונה מהנצרות אלא גם שואפת להשתלט עליה באמצעות שילובה בתפיסות גזעניות; למעשה הדחף הבסיסי והעמוק ביותר של הנצרות הוא להשתלט על היהדות, ואי אפשר להשיג זאת באמצות המרת דתם של היהודים אלא רק באמצעות הכחדתם״.

ההיגיון המעוות הזה, המניח שהאנטישמיות הגזענית מממשת באופן כלשהו את הנצרות עצמה, נשען על הזדהות רגשית של המאמינים עם ישו וספרי הבשורה, לא על חשיבה תיאולוגית. בשנים האחרונות של המאה התשע-עשרה ובעשור הראשון של המאה העשרים שולבו שני היסודות הללו – של אנטישמיות נוצרית וגזענית – לידי תורה מסודרת למדי. הטענה שיש ״לשחרר״ את נצרות מהשפעה יהודית נראתה איכשהו מתקבלת על הדעת. רק מאוחר יותר, כאשר הנאצים יצאו באופן גלוי כנגד הכנסייה, נחשפה הסתירה הפנימית לעיניי כול. אולם שנים של העמדת פנים כאילו שתי הצורות הללו של שנאת יהודים הן חלק מתורה אחת תרמו להתפשטותן של תפיסות גזעניות מבלי שיעוררו כל התנגדות.

הניתוח ההיסטורי המרתק של אוריאל טל מצוי בספריו: ״יהדות ונצרות ב’רייך השני’: תהליכים היסטוריים בדרך לטוטאליטריות״ (הוצאת מאגנס, 1969), ו״תיאולוגיה פוליטית והרייך השלישי״ (ספריית הפועלים, 1989).