ב-20 במאי 1945, שלושה שבועות לאחר כניעתה של גרמניה הנאצית אולם לפני שפצצות האטום הוטלו על הירושימה ונגסאקי, הרצה הסופר הידוע תומאס מאן (1955-1875), בעל פרס נובל לספרות, בספריית הקונגרס האמריקני. כותרת ההרצאה הייתה ״גרמניה והגרמנים״. רבים ציפו לה בקוצר רוח; תומאס מאן נודע כפרשן מעמיק של תרבות גרמניה, והיה גם מתנגד נחרץ לנאציזם. עזיבתה של משפחת מאן את גרמניה בשנת 1933 הדהדה בעיתונות העולמית, ותרמה באופן משמעותי להתנגדות למשטר הנאצי.
עוד קודם שהוא מתייחס אל האופי הלאומי הגרמני, פותח מאן בהכרזה ש״אני עומד לדבר בפניכם היום על גרמניה והגרמנים – משימה מסוכנת, לא רק משום שנושא מורכב כל כך, בלתי נדלה, אלא גם בשל הרגשות העזים שהוא מעיר בימינו״. ואולם, למרות הסערה שעוררו מלחמת העולם השנייה והשואה, הוא מציג הסבר תרבותי מבוסס ומעמיק לעליית הנאציזם בגרמניה.
תחילה קובע מאן שהוא עצמו הינו חלק מהתרבות הגרמנית. על אף היותו מתנגד אמיץ לנאצים, הוא טוען שאין ‘גרמנים טובים’ ו’גרמנים רעים’: ״כל ניסיון לעורר סימפטיה או להגן על גרמניה כיום יהיה מעשה לא ראוי של מי שנולד בגרמניה. אולם לשחק את תפקיד השופט, לקלל ולנאץ את את עמי מתוך הבנה שהוא עורר שנאה בלתי נתפסת, לתאר את עצמי בגאון כ’גרמניה הטובה’ בניגוד לגרמניה המרושעת, גרמניה האשמה בדברים שאין לי כל חלק מהם – גם זה אינו הולם את מי שמוצאו בגרמניה. זאת משום שלכל אדם שנולד בגרמניה יש חלק בגורל הגרמני ובאשמה הגרמנית״.
עתה פונה תומאס מאן אל הטיעונים ההיסטוריים. במאה השש עשרה טבע מרטין לותר, מייסד הרפורמציה הפרוטסטנטית, עמדה אמביוולטית כלפי החופש: ״איש אינו יכול להכחיש את העובדה שלותר היה אדם גדול, גדול במובן הגרמני ביותר, כמו גם האמביוולנטיות שלו כמשחרר וככוח ראקציונרי, מהפכן שמרני. הוא לא רק חידש את הכנסייה; הוא הציל את הנצרות״. מנקודת מבטו של הפרט, קובע מאן, לותר היה משחרר: הוא עודד מפגש ישיר בין האדם לאל, חילץ אותו מהשפעתה של הכמורה. הוא תרגם את התנ״ך כדי שכל מאמין יוכל לקרוא אותו בעצמו. אולם מנקודת מבטה של החברה, הוא תמך בכוחות האפלים ביותר שדיכאו התפתחות של חברה חופשית. לפיכך, הוא שחרר את ההתנסות הפנימית של האדם אך התנגד נמרצות לרעיון של חופש פוליטי. הוא עודד את הגרמנים לטפח את רגשותיהם, את הדחפים האמנותיים, את האמונות הדתיות – אולם גינה בכל תוקף חופש של החברה בכללותה.
הדואליזם הזה שהתקיים במשך דורות, טוען מאן, זכה להעמקה והרחבה נוספות ביצירתו של גתה, המשורר הגרמני הדגול, במאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה. במחזה שלו ״פאוסט״, שאין חולק על כך שהיא יצירת מופת, הגיבור, פאוסט, כורת ברית עם השטן בכדי לממש את רצונותיו. הגם שנקודת המבט הגלויה של המחבר מגנה את הברית, המחזה מאפשר פרשנות שמשמעותה אמביוולנטיות מוסרית. הקורא יכול להסיק שכדי למלא את משאלותיו נחוצה ברית עם השטן. ומפיסטו, השטן הממלא את רצונותיו של פאוסט, רחוק מלהיות דוחה. הוא חכם, ערום וחזק: ״והשטן, השטן של לותר, השטן של פאוסט, נראה כדמות גרמנית לחלוטין, והברית עמו, האמנה השטנית, לזכות באוצרות ובכוח של העולם כולו במחיר ישועתה של הנשמה, נראית לי טיפוסית במיוחד לגרמנים. נווד והוגה בודד, תיאולוג ופילוסוף בתאו, אשר מתוך רצונו לזכות בהנאות העולם ובשליטה עליו מוכר את נפשו לשטן – האין זה הרגע המתאים ביותר לראות את גרמניה באור הזה, הרגע בו גרמנייה עצמה נישאת, באופן מילולי, בידי השטן?״ ואמנם, במלחמת העולם הראשונה ניתן ״פאוסט״ של גתה לכל חייל גרמני בדרכו אל הקרב.
אם לותר הוליד תחושה של ‘אני’ חסר מעצורים, שחרור מוחלט של היצרים, הרגשות, המחשבות – אולם בלי כל שאיפה אל הדמוקרטיה – גתה טבע את התחושה של אמביוולנטיות מוסרית, מרמז ביצירתו כי בכדי שהאדם יוכל להשיג את מטרותיו הוא צריך להיכנע לפיתויים של השטן.
שתי ההשפעות הללו, סבור מאן, הולידו את הנאציזם. גרמניה כמדינה לא הייתה תוצאה של כמיהה לדמוקרטיה: ״באופן בסיסי, לאימפריה של ביסמארק לא היה דבר וחצי דבר עם ״לאום״ במובן הדמוקרטי של המלה. זה היה שלטון כוחני בלבד, ששאף להגמניה באירופה, תוך התעלמות מהמודרניות שלה״. הסגידה למימוש עצמי אישי, העמדה המוסרית המעורפלת, הרמיזות החבויות לכך שאכזריות אלימה היא רע הכרחי – והתוצאה הייתה הנאציזם; מימוש מלא של תהליך היסטוריה שהחל במאה השש עשרה.
מומלץ מאוד לקריאה; ניתוח היסטורי מבריק.
Thomas Mann’s Addresses Delivered at the Library of Congress, Wildside Press, 2008
?רוצים להגיב