מגדל בבל

מה יש במגדלים שמעורר רגשות עזים כל כך? מדוע המבנה הזה, הקיים מאז היווצרותה של התרבות האנושית, שונה במהותו מכל בניין אחר?  הוא מעורר גאווה עצומה, אך גם התנגדות חסרת גבולות. הסברים שונים הוצעו לעניין הרב שיוצר המגדל: הוא עדות לעוצמה ושפע, הוא העניק יתרון צבאי משמעותי, הוא סמל פאלי, הוא מעצים אמונות דתיות. לעניות דעתי מקור קסמו  מצוי בסיפור התנכ״י על מגדל בבל.

אנשי שנער, כפי שאנו למדים מספר בראשית י״ט:9-1, החליטו לבנות מגדל. ״ויאמרו: הבה נבנה לנו עיר, ומגדל וראשו בשמים, ונעשה לנו שם: פן נפוץ על כל הארץ״. להחלטה הזו היה מניע כפול: האחד הוא לזכות בשם, בהכרה על כך שבנו בניין שטרם נבנה כמותו: הוא יתחיל באדמה ויסתיים בשמים, או נכון יותר, במקום משכנו על האל. המניע השני היה קרוב למדי לעיור המודרני: אנשים רבים יגורו יחד על פני פיסת אדמה קטנה מאוד.

אולם האל לא הסכין עם היוזמה האנושית הזו. מתוך התשובה שלו נובע שעצם בניית המגדל משמעותה התחרות בין האדם לאל: ״וירד ה’ לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו, בני האדם: ויאמר ה’ הן עם אחד ושפה אחת לכולם, וזה החלם לעשות. ועתה לא יבצר מהם, כל אשר יזמו לעשות״. בתוך ההתנגדות האלוהית מצוי מה שנראה לי סוד קסמו של המגדל: הוא מבטא רוח שיתופית. אם בני האדם לא היו מאוחדים, אם לא היו מדברים באותה שפה, הם לא היו מסוגלים להקים מבנה ייחודי כל כך, המתחרה באל הכל יכול. מקודת מבט אלוהית, המגדל הוא עדות לאנושות מאוחדת; והסולידריות הזו היא שמאפשרת לבנות את מגדל בבל.

העונש האלוהי נועד לפלג את בני האדם: ״הבה, נרדה, ונבלה שם, שפתם, אשר לא שמעו, איש שפת רעהו. ויפץ ה’ אותם משם על פני כל הארץ: ויחדלו לבנות עיר״. דיבור בלשונות רבות, השתייכות להתרבויות מגוונות, מגורים במקומות שונים – הם כולם עדות לדבר אחד: שהרוח השיתופית המגולמת במגדל נעלמה ואינה קיימת עוד.

כך מעצב הסיפור התנ״כי את המסגרת המחשבתית ההבסיסית ביותר של תפיסת המגדל, בפרט בחברות מונותיאסטיות: מצד אחד זהו חטא הגאווה, ההיבריס; בניית מגדל שמגיע לשמים הוא הישג שאין שני לו. מן הצד האחר, הוא מגלם רוח של שיתופיות, מאחד את האנושות כולה, או חלק ממנה.

המגדלים המודרניים, כך נדמה לי, משמרים את שתי התכונות הללו. בימינו ארכיטקטים מעצבים מגדלים מרשימים ככל האפשר. מפתיע לגלות שבעידן שבו אין כל קושי להגיע לגבהים (מטוסים, חלליות, לווינים), ההתחרות על בניית המגדל הגבוה ביותר בעולם עדיין חיונית ובעלת משמעות.

אולם גם הרוח השיתופית של המגדל ממשיכה להתקיים. אנשים שחיים במקומות שבהם יש מגדלים תמיד מתארים את סביבתם ביחס למגדל. תושבי ניו יורק היו גאים במגדלי התאומים, הפריזאים אוהבים ללגלג על מגדל אייפל – כמו על קרוב משפחה שאי אפשר לחיות בלעדיו – והסמל החזותי הבולט ביותר של לונדון הוא ה״ביג בן״. בלי כל קשר לכך אם המגדל הוא פרטי או ציבורי, באופן כלשהו הוא תמיד שייך לאנשים החיים סביבו.

דוגמה ידועה לרוח הזו היא ה״סגרדה פמיליה״ (Sagrada Familia), כנסייה קתולית יפהפייה בברצלונה. הארכיטקט הנודע אנטוני גאודי (1926-1852) תכנן ובנה בית תפילה  ולא הסתפק במגדל אחד, אלא הקים  מגדלים רבים. הוא ידע היטב שהתכנית השאפתנית שלו לא תושלם בימי חייו, ויידרשו עוד מאות בשנים בכדי לסיימה. ״אין כל צורך להצטער על כך שאני לא אסיים את בניית הכנסייה״, הוא אמר. ״אני אזדקן אבל אחרים יבואו במקומי. מה שצריך להשתמר הוא רוחה של הכנסיה;  אולם חייה תלויים בדורות הבאים שיקבלו אותה, ובקרבם היא תתקיים ותתגשם״. בניית המגדלים צפויה להסתיים בשנת 2026: שמונה עשר מגדלים, שניים מביניהם יזדקרו מעל לאחרים, מייצגים את מריה הבתולה ואת ישו.

עכשיו, חשבו על 9/11. אפילו אם מביאים בחשבון את הקורבנות הרבים, את ההשלכות הצבאיות והפוליטיות הנרחבות – האם למה שאירע באותו יום הייתה אותה השפעה אם המגדלים לא היו מתמוטטים?