על ציונות ומגדר – חוות העלמות

בימינו קשה לנשים להתאחד למען מטרה משותפת. אני מתכווונת להתאחד באמת – לא רק להחליף דעות ברשתות החברתיות, להשתתף בפגישות להעצמה נשית, או להצביע למועמדות שנשבעות  לקדם את מעמד האישה. רובנו, כך נדמה לי, מרגישות כי במאבק היומיומי עם האפליה אנחנו ניצבות לבד. אנחנו אולי מתלוננות,  אולי אפילו עושות משהו מדי פעם, אבל זה הכול.  אבל כנראה ששינוי חברתי עמוק ומשמעותי נוצר מתחושת מחויבות שונה לחלוטין.

חלק פחות מוכר באופן יחסי בתולדות הציונות הוא מאבקן של הנשים להיות שותפות מלאות בתנועה המהפכנית הזו. ‘מהפכנית’ משום שהציונות שאפה לא רק להקים בית לאומי לעם היהודי, אלא גם לשנות את האופי היהודי, ליצור ‘יהודי חדש’. הציונים הראשונים האמינו שהיהודים החיים בגולה הם חלשים ולא יצרנים. ה’יהודי החדש’ יהיה חזק, יגן על עצמו, ויהיה גם יצרני. ובעיניהם של הרצל ובני דורו לפרודוקטיביות הייתה משמעות אחת ויחידה: לעבוד בחקלאות.

בסוף המאה התשע עשרה הגיעה העלייה הראשונה, רובה ככולה מורכבת ממשפחות  ממזרח אירופה והתיישבה בארץ ישראל, אז פלסטינה.  העלייה השנייה לעומת זאת הייתה מורכבת מצעירים רווקים בעלי רקע סוציאליסטי – ובינהן מעט נשים – שבאו לארץ מתוך כוונה להפריח את השממה. הסכסוך הישראלי-ערבי היה עדיין בחיתוליו;  הסכנות העיקריות היו רעב ומלריה.

מהנשים – אלה המעטות שהעזו להגיע למקום שכוח אל זה – ציפו לעבוד במטבח, לכבס את הבגדים של הגברים, ואולי לעסוק מעט בגידולים ביתיים. למען השיפוט ההיסטורי ההוגן יש לזכור שבשנים אלו עדיין לא ניתנה זכות בחירה לנשים באנגליה (1928) ובארצות הברית (1920). אבל כמה מהנשים האלה היו נחושות בדעתן להיות שותפות מלאות במפעל הציוני.

בשנת 1911 החליטה חנה מייזל, מהגרת מרוסיה בעלת תואר דוקטור בחקלאות, להקים חווה לנשים, בית ספר חקלאי לנשים צעירות. היא קראה לו ‘חוות העלמות‘. היא חכרה חדר בהתיישבות קיימת על שפת הכנרת, והגיעה עם שתי תלמידות; ארבע תלמידות נוספות הגיעו מעט מאוחר יותר. הנערות, בנות שש עשרה ושבע עשרה, היו להוטות לשלוט בכל היבט אפשרי של החקלאות, תיאורטי ומעשי.

הייתם חושבים שהגברים יקבלו אותן בברכה.  הם שמחו, אבל רק כל עוד הבנות היו מוכנות לבשל ולכבס. תחילה הנערות והמורה ישנו בחדר אחד, בלא רצפה וחלונות, אך בסופו של דבר היה לבית הספר מבנה משלו. ובעקבות התלמידות הראשונות הגיעו במהרה תלמידות נוספות. השמועה על בית הספר החדשני לנשים צעירות נפוצה במהרה בקרב חוגים יהודים, עד כדי כך שבשלב מסוים חנה נאלצה לדחות חלק מהנערות שביקשו להתקבל, משום שהיה מקום רק לעשרים נערות בבית הספר. התלמידה הידועה ביותר של החווה הייתה רחל המשוררת.

הנערות עבדו בשדה שמונה שעות ביום, הערב הוקדש להשכלה כללית. הן התמחו בגידול של פירות וירקות מיוחדים. הן הקימו משתלה בה גידלו שתילים של עצי זית, לימון ושקדיות, ומכרו שתילי אקליפטוס ליישובים אחרים. הן היו הראשונות לנסות ולגדל בננות, גידול נפוץ באיזור כיום. עצי האקליפטוס שלהן שימשו לייבוש הביצות, ולמיגור המלריה. הייתה להן מחלבה מצליחה, וחידוש נוסף היה משתלה לגידול צמחי נוי

חנה, למרות הרוח המהפכנית שלה, הייתה אדם מעשי ביותר. היא חשבה שאחרי שנתיים בבית הספר הבנות יתחתנו ויהפכו לאמהות, ולכן התעקשה שאחד המקצועות שיילמדו יהיה ״כלכלת בית״: בישול, תפירה, ניקיון. המטרה שלה הייתה לעצב ‘אשת איכר’ בעלת כישורים חקלאייים מסויימים. אבל הבנות, שעמדו בקשיים רבים ובמחלות קשות, הפכו לקבוצה מגובשת של נערות נחושות בדעתן. ביחד הן פיתחו דימוי שונה לחלוטין של מקומה של האישה בחברה. הם רצו שהחקלאות תהיה העיסוק המרכזי בחייהן, ולא משהו שנועד בסופו של דבר לתמוך בבעל

המחאות כנגד ״כלכלת בית״ הפכו לקרע גלוי עם חנה, שהבנות כינו אותה כבר ״אחותינו הגדולה״. ״איזה מין מקצוע זה?״ הן תהו. חלקן ניקו את המטבח מתוך כבוד לחנה, אחרות סרבו בגלוי, והיו כאלה שהעמידו פנים שהן מנקות אבל השאירו את התנור והכלים מלוכלכים. דבר לא ערער את הרוח הפמיניסטית שהתפתחה בתוך הקבוצה, אפילו לא העמדה הנחרצת של המורה הנערצת.

קרוב לוודאי שאם היו לחנה רק תלמידה אחת או שתיים, הן היו מאמצות את השקפת העולם שלה. אבל הקבוצה המאוחדת שהיא עצמה יצרה הולידה תפיסות חדשות ביחס למקומה של האישה, רדיקאליות הרבה יותר מהעמדות שלה עצמה; הן רצו אורח חיים חדש לחלוטין. התמיכה ההדדית שלהן הפכה את הזהות הנשית החדשה והחדשנית לאפשרית. מבחינות רבות הן הקדימו את זמנן, והיו ‘אוונגארד’ אמיתי.

‘חוות העלמות‘ התקיימה במשך שש וחצי שנים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה נוצרו קשיים שאי אפשר היה להתגבר אליהם, והחווה נעזבה. אבל לרוח הקולקטיבית הנחושה של הנערות הצעירות הללו הייתה השפעה עמוקה וארוכת טווח על מקומן של נשים בחברה הישראלית. אם היינו שואלים את חנה, היא כנראה הייתה אומרת שההשפעה שלהן הייתה מעט קיצונית מדי.