אפרד שמידהאמר, 1904. מהאוסף הדיגיטלי של הספרייה הציבורית של ניו יורק
אי, חבל, חבל, כל כך רציתי לבקר את בתי ונכדתי היום. אבל איני חשה בטוב, אני משתעלת, אולי אפילו יש לי קצת חום. כדי להגיע אליהן אני צריכה ללכת כמעט רבע שעה עד לתחנת האוטובוס, ובדרך כלל אני ממתינה שם דקות ארוכות. כשהאוטובוס מגיע אני עולה לאטי ומתיישבת בכבדות, ממתינה שנשימתי תהיה שוב סדירה ואז מתרווחת במושב. הנסיעה אמנם אורכת רק דקות אחדות אולם יש לי זמן לעצום עיניים ולהרהר בבתי ובנכדתי המתוקה. כשאני מגיעה השולחן תמיד ערוך ובתי מכינה ארוחה משובחת. היא נושקת לי, מזמינה אותי פנימה ואומרת בדיוק את אותן מלים: “אימא, למה שלא תעברי לגור בשכונה שלנו? למה את צריכה להתגורר במקום המבודד הזה, במעבה היער? אם תגורי קרוב אלינו לא תצטרכי לנסוע באוטובוס כדי לראות אותנו.”
אני מביטה בה, מחייכת ולבי נחמץ. בכל פעם שעולה שאלת מקום מגוריי נמתח מיתר פנימי וניתק ממקומו, ויש צורך להשיבו למקומו ולהדק שוב את הקשר. היא חושבת שהיער מאיים, בעיניי הוא מלא קסם; היא סבורה שהעצים מפחידים ואפשר לאבד את הדרך, אני רואה את השביל בעיניים עצומות; היא בטוחה שהיער מסוכן, בי הוא משרה ביטחון. מי שעבר מלחמת עולם יודע שלא היער מפחיד אלא בני אדם. ביער אפשר למצוא מסתור. ערפל בשעת בוקר מוקדמת, ציוצים ונהמות של חיות מטשטשים נקישות צעדים, סבך צמחים שאפשר לצנוח לתוכו, עץ בעל ענפים שקל לטפס עליו בזריזות – כל אלה הם מאפשרים להתחבא מפני צוררים. כשתמה המלחמה חייתי בבית דירות בעיר. שנים האזנתי למעלית עולה ויורדת, חשה שהיא מכילה איום סתום. משהו בשריקה הדקה ובתקתוק העמום שעלו מהפיר העלה זיכרונות שביקשתי לקבור, הד של צבא זר צועד ברחובות העיר.
כשבעלי נפטר ידעתי שהגיע העת לשוב ליער. רכשתי בית קטן, מט לנפול, שבכדי להגיע אליו יש צורך ללכת בשביל מבודד. כשבתי ראתה את הבית לראשונה היא הביטה סביב בפלצות, בודקת את הסורגים בחלון ואת המנעול בדלת, ולבסוף השביעה אותי שאתקין מנעול חדש, וכך עשיתי. לא תמיד אני נועלת אותו – הרי אם יקרה משהו רע, דווקא אם לא אהיה נעולה בבית ויעלה בידי להימלט אל היער אוכל להינצל.
אה, כמה צר לי שאיני יכולה לצאת היום מן הבית, כל השבוע אני ממתינה לפגישה עמן. רציתי להתקשר ולהודיע שלא אגיע, אולם הטלפון הסלולרי שלי דמם, ממאן להתחבר אל העולם שמחוץ ליער. כוחי אינו עומד לי ואני נאלצת להשתרע במיטה ולהתכסות בשמיכת הפוך העבה שלי. עצבות מציפה אותי כשאני חושבת על נכדתי שבוודאי ממתינה לי; כובע המצחייה האדום שקניתי לה מונח הפוך על ראשה המתולתל, עיניה הסקרניות מביטות לכל עבר כשהיא מנענעת את ראשה לקצב מוסיקה שעולה מן האוזניות שנתונות באוזניה. היא עצמאית מאוד, יש בה דעתנות של נערה בוגרת, אולי משום שגדלה ללא אב. כששנתי נודדת צפים ועולים הרהורים מרים, מתגבשים למרות שאני נחרצת בדעתי לפרק אותם ולסלקם: מה היה קורה לו הייתה חיה בעת מלחמת העולם? תחילה אני אומרת לעצמי שהיא לא הייתה שורדת. היא מפונקת כל כך; כשהפיצה לא טעימה היא רוטנת, כשאמה מביאה מיץ פירות במקום מיץ תפוזים היא כעוסה, לעתים היא מביטה בטלפון שלה וכמעט פורצת בבכי. אולם אז אני נמלכת בדעתי. יש בה זהירות עם מידה פעוטה של חמימות מוח, שהכרחית בכדי לשרוד במלחמה. לעתים אני מזהירה אותה: “מתוקה שלי, יש סכנות אמתיות בעולם, אנשים רעים בעלי כוונות זדון. אפילו אם אינך רואה אותם, הם קיימים שם, אורבים בחשיכה.” היא מחייכת אליי בסלחנות ופולטת “אני יודעת, אני יודעת.”
* * * * *
איפה אימא?! היא הייתה אמורה להיות פה לפני יותר משעתיים. התקשרתי אליה אבל הטלפון לא זמין. אני בטוחה שהכול בסדר, הרי כמעט ואין קליטה שם באמצע ביער. בכל פעם שהיא לא עונה שטף פחדים מציף אותי: אולי היא נפלה? נפגעה? מישהו פרץ לבית? אולי היא מרגישה לא טוב? אולי אפילו… החרדה הזו משתקת אותי. כשאבי היה בחיים הוא נהג להקניט את אמי ולומר לה שהיא לא מאפשרת לבתה היחידה לחיות כאדם עצמאי, במרוחק ממנה. היא הכחישה את דבריו אולם דווקא לאחר מותו התחילה לומר זאת בעצמה. אני ידעתי שהקשר בינינו היה הדוק יתר על המידה, כל חלק ממנו מופרז. המחמאות שלה, החיבה הגופנית שהיא הפגינה, ויותר מכול הרצון המתמיד לגונן עליי, לסלק כל איום. אה, וגם האכזבה מכך שלא נישאתי.
הוריי רצו כל כך שאתחתן עם גבר מבוסס, בעל הכנסה יפה אבל לא עשיר מדי, אדם משכיל שמרוויח טוב; אני הפכתי לאם חד-הורית. קשר של שנים עם נגן גיטרה בלהקת רוק לא הולידו דבר מלבד אכזבות, בעל עסק קטן שפשט את הרגל הסתלק לו, ואני החלטתי לגדל את הבת שלי בעצמי. הוריי התנגדו לרעיון, אמי אפילו הכריזה שאני נוהגת בחוסר אחריות, בעת צרה או מלחמה לא אוכל להגן על בתי – ואני תהיתי שוב ושוב לאיזו מלחמה היא מתכוונת. מלחמת העולם נגמרה מזמן. האויב היחיד שיש לי? מחסור בכסף!
חשבונות שאני בקושי משלמת, שכר דירה שהולך ומאמיר אפילו בשכונה הזו בקצה היער, מזון ומצרכים אחרים שהולכים ומתייקרים, החלק החסר במשכורת שלי הולך וצומח. הסכנה האמתית שאורבת לי היא התמוטטות כלכלית, והפחד מפניה מחלחל לכל סדק בתוכי. המחסור הוא האיום; הרוע הוא אלה שמאיימים לקחת את הפרנסה שלי, לגזול את כספי. משלמים פרוטות על שעות עבודה ארוכות וכשאני מתקוממת הם מחייכים בביטול.
אם הייתי יכולה הייתי גרה בשכונה טובה אמצע העיר, רחוק מהיער. אבל גם פה החיים בסדר. אני דואגת שלבת שלי לא יחסר דבר. עוד מעט אצא למשמרת לילה. חשבתי שהיא תישאר פה עם אמי, אבל עכשיו אאלץ לשלוח אותך אל היער, לראות מה קרה לסבתה. אתן לה גם בקבוק יין ועוגת תפוחים שהכנתי. אני לא מגוננת על בתי, כפי שעשתה אמי. אני גידלתי אותה להיות עצמאית ומעט יהירה, חיננית וקצת מפונקת, חכמה ואנוכית. זו ההגנה הטובה ביותר.
אבל היא לא מספיק זהירה.
כשהיא הולכת לה עם כובע המצחייה האדום מונח הפוך על ראשה המתולתל, סוודר וג’ינס קרועים, היא מתמסרת למוזיקה שעולה מהאוזניות ולא רואה דבר. היא כבר נערה צעירה, גברים נמשכים אליה. אזהיר אותה שוב לפני שהיא יוצאת אל אמי: האוטובוס עובר בשכונות מפוקפקות, אסור לך לדבר עם אנשים גם אם הם פונים אליך, והיער – אלוהים ישמור, מי יודע אילו פושעים מסתובבים שם. אסור לך בשום פנים ואופן לרדת מהשביל.
* * * * *
Dreams of reality’s peace; Blow steam in the face of the beast; The sky could fall down, the wind could cry now; The strong in me, I still smile [I (single version) by Kendrick Lamar]
אני מתה על קנדריק למאר. אני אוהבת לנסוע באוטובוס, כך אני יכולה לשמוע מוזיקה בלי שאף אחד יפריע לי – אימא שאומרת לי כל הזמן שאני יפה כל כך ואני צריכה להיזהר מבחורים, וסבתא שמסבירה לי כמה העולם מסוכן. חבל שהנסיעה הסתיימה. עוד כמה דקות הליכה אני אגיע אל סבתא, ואז אצטרך להסיר את האוזניות. דווקא יש משהו נחמד ללכת כך ביער ולשמוע את המוזיקה, רק התיק עם האוכל קצת כבד. אולי אני אשב על הסלע הזה בצד. בעצם לא יקרה כלום אם אני אתעכב קצת. בטח סבתא נחה בבית, היא לא עונה לטלפון כי אין קליטה ביער. כל כך נעים פה בין העצים, שוכחים שיש בכלל עולם מסביב. אני אנוח לי פה כמה דקות. כשאגיע היא תרצה שאוכל ארוחת ערב, תתחיל לשאול אותי על החברים שלי ותסביר שתמיד צריך גם להיזהר מאנשים, אפילו אם הם נראים נחמדים מאוד. בקיצור, אין מה למהר.
ואוו, מה זה?! אני לא מאמינה. זאב! הוא נורא דומה לכלב אבל זה באמת זאב. איזה חמוד, מרחרח פה מסביב, הוא בכלל לא נראה כאילו הוא רוצה לטרוף אותי. אני אצלם אותו ואעלה את זה לאינסטגרם. החברים שלי לא יאמינו. איזה תמונה מגניבה, היא תקבל מיליון לייקים. שתי חברות אמרו לי שהתמונות שאני מעלה משעממות, ואם אין לי משהו טוב להעלות עדיף לא להעלות שום דבר. כל פעם שאני לוחצת על הכפתור ההעלאה אני מחסירה פעימה. אני לא יודעת מה אני רוצה יותר: להראות מה יפה בעיניי, או שהחברים שלי יעשו לייק לפוסטים שלי.
שמתי לב שאני אוהבת תמונות שונות מהחברות שלי: פרחים, עצים, חיות בר, הרים מכוסים בשלג או חוף ים בשקיעה. הן מסתכלות על צילומים של דוגמניות ושחקניות, בודקות מה הן לובשות, אם הן רזות או מלאות, איך הן מתאפרות. אני מעמידה פנים שזה מעניין אותי אבל הייתי מעדיפה להסתכל על תמונות של טבע. לפעמים אני מעלה תמונות של פרחים וכולם צוחקים עליי, ומוסיפים הערות עוקצניות. אני נבהלת ומיד מוחקת אותן. רק שהחברים לא יורידו ממני את העוקב! אין דבר שאני מפחדת ממנו יותר. לפעמים אני מדמיינת לעצמי שזה קרה ואז אני מתחילה לרעוד ומזיעה. אם זה יקרה אני לא אצא מהבית. והילדה המגעילה הזו מהכיתה שלי מפחידה אותי כל כך, מאיימת שתסית את כולם נגדי, שאף אחד לא יהיה חבר שלי. סבתא חושבת שהאויבים נמצאים מעבר לגבול אבל האויבים האמתיים נמצאים פה, באינסטגרם.
איזה פרחים יפים יש פה, אני אקטוף כמה ואביא לסבתא. הזאב הזה עומד לידי ועושה קולות משונים. מה זה????? אני חייבת להוציא את האוזניות. הוא מדבר?! דיייייי, זה לא יכול להיות. הוא מדבר! הוא שואל לאן אני הולכת. אני אענה לו, מה אכפת לי? ממילא אין דבר כזה חיות מדברות. בטח אני חולמת או משהו. אני הולכת לסבתא שגרה באמצע היער. אני לא ממהרת, באמת היער יפה כל כך. אני אנוח פה קצת ואחר כך אמשיך.
סוף סוף הוא הסתלק.
* * * * *
כפי הנראה נמנמתי, הצינון הזה מפיל עליי תרדמה. אה, מישהו דופק בדלת. בוודאי זו נכדתי המתוקה, תיארתי לעצמי שכשבתי תראה שאני לא מגיעה והפלאפון שלי לא זמין, היא תשלח אותה אליי. אני בטוחה שהיא הביאה לי את עוגת התפוחים הנפלאה שבתי אופה. מי שם? כן, חמדתי, היכנסי נא. בואי הנה ושבי לידי. הקול שלה נשמע מעט מוזר, היא צרודה מעט. אולי גם היא מצוננת?
החום מוליד איזה טשטוש, כמעט ואיני רואה דבר, נדמה לי כי צל עמום חולף בחדר אולם איני יכולה להתחקות אחריו. משהו נע פה, אולם אינני יודעת מה ואיפה. לא ייתכן שזו נכדתי, הרי תמיד היא מברכת אותי בקול רם כשהיא נכנסת, מחבקת אותי בשמחה ונושקת לי על לחיי. מי זה יכול להיות? פושע? רוצח? אה, אני צריכה להימלט מהר אל היער, רק שם אפשר למצוא מסתור. בזמן המלחמה ניצלתי בזכות הסבך העבות שאי אפשר לראות מבעדו. אנסה לקום ולצאת החוצה, אף שרגליי בקושי נושאות אותי. מי זה פה? מי זה?
זאב! הצילו, הצילו!! אלוהים, אני מקווה שנכדתי לא בדרכה הנה. לא אכפת לי שיטרוף אותי, אבל רק שלא יפגע בה. מי שעבר את המלחמה יודע זאת היטב; אנשים מוכנים למות ללא מאבק אבל יעשו הכול כדי להציל את ילדיהם, יפסעו אל המוות בצייתנות אבל יזנקו מול רובה מכוון אליהם כדי לגונן על צאצאיהם. אולי אם הוא יאכל אותי הוא יניח לנכדתי. לא, הרי את הרוע אי אפשר להשביע, זו בהמה גסת לב בעלת ציפורניים מזוהמות, ואף שהודפים אותה שוב ושוב אל התהום, היא תמיד שבה ועולה.
הצילו! איזה עיניים מרושעות, אף חורש רע, שיניים משוננות … לוע ענק, כהה ודביק …
* * * * *
סוף סוף הגעתי לבית של סבתא. חשבתי שהשביל הזה לא ייגמר לעולם. התיק כבד וכבר אין לי כוח לסחוב אותו. כיף ביער אבל התעייפתי. יכול להיות שאפילו נרדמתי קצת כשישבתי על הסלע. תכף אני אביא לסבתא את העוגה והפרחים שקטפתי. מוזר, הדלת קצת פתוחה. ליתר ביטחון אני אדפוק בדלת, כדי לא להפתיע אותה.
מי שם? סבתא נשמעת מוזר! היא בטח נורא חולה. הקול שלה נמוך ומוזר. “זו אני סבתא, באתי לבקר אותך והבאתי את עוגת התפוחים שאת אוהבת ובקבוק יין.” סבתא שוכבת במיטה אבל היא נראית משונה. הראש שלה עטוף בצעיף, עליו יש משקפיים, וכל הגוף שלה מכוסה בשמיכה. והיא גם לא קוראת לי, כמו תמיד, לבוא לחבק אותה.
אני שואלת: “סבתא, האוזניים שלך בולטות קצת מתחת לצעיף, את מרגישה טוב?” והיא עונה בקול ממש ממש משונה שהיא באמת חולה אבל לא עטפה לגמרי את האוזניים שלה כדי שתצליח בכל זאת לשמוע אותי. היא נראית לי שונה מהרגיל, אבל אני לא בטוחה למה. הפנים שלה כמעט מכוסות לגמרי, בקושי רואים את העיניים, והגוף שלה נראה חלש כזה, אפילו קצת רועד. מה אני אעשה אם היא תרגיש עוד יותר לא טוב? אולי היא הולכת למות? אין למי לקרוא לעזרה ביער. אני צריכה את אימא. משהו לא בסדר פה. אני קצת מתקרבת אליה. העיניים שלה נראות גדולות מאוד מאחורי המשקפיים. סבתא, למה העיניים שלך גדולות כל כך? אני שואלת, והיא שוב עונה בקול המוזר הזה שהיא הרכיבה את המשקפיים אפילו שהיא מרגישה לא טוב כדי שתוכל לראות אותי טוב. אני מוציאה את הטלפון מהתיק, תכף אתקשר לאימא ואגיד לה שסבתא מאוד משונה, אבל לפני שאני לוחצת אל המקשים אני שמה לב שיש לסבתא שיער סביב הפה.
יש משהו מפחיד באנשים זקנים. אני אוהבת את סבתא אבל כשאני מסתכלת עליה מקרוב אני נבהלת. העור המקומט, כמה שערות קטנות על הסנטר, הגבות המקורזלות, אפילו השיער האפור הדליל, לפעמים בא לי לברוח. אבל עכשיו יש משהו אחר בפנים שלה, פתאום הן צרות נורא, כאילו שהיא רזתה מאוד. והשערות מעל לשפתיים לא נראות כמו אלה שהיא מבקשת מאימא שתמרוט לה אלא חומות וצפופות. “סבתא את מרגישה טוב? הפה שלך קצת כהה, את רוצה אולי לשתות מים? שאני אקרא לאימא?”
אני לא מאמינה! זה לא יכול להיות אמתי! מתוך השמיכות קופץ פתאום הזאב שראיתי קודם ביער, רק שעכשיו יש לו בטן ענקית. הוא מזנק עליי, הוא רוצה לטרוף אותי. אימאלה, איזה פחד! מזל שהבאתי בקבוק יין. הנה, הצלחתי לשבור את הבקבוק על הראש שלו. הוא מסתובב מסוחרר, כמעט נופל. אני זורקת עליו את השמיכה כדי שלא יראה כלום, אבל לא, מה זה?! הוא מתאושש, פותח את הפה, השיניים שלו גדולות, חדות, מלאות דם, הוא משמיע נהמה נוראית, פוער לוע ענק כזה …
* * * * *
בני אדם מפחדים מהיער. פוסעים בזהירות בין העצים, נזהרים לא לרדת מהשביל, מביטים סביב בתערובת של התפעלות וחשש. בשעות היום עוד ניכרת שלווה בפניהם של מטיילים מזדמנים. העצים הגבוהים מולידים צנעה נעימה, העלווה הירוקה משרה נינוחות, הרוח הקלה שמנענעת את העלים ערבה לאוזן, לחישה רכה ומלטפת. אולם כשיורד הערב הם ממהרים להסתלק, מסתכלים בחשש גלוי בשיחים הנמוכים ובעצים שמזדקרים מעליהם. האור הנעים והצבעים הירוקים נעלמים ואת מקומם תופס גוון שהוא גם תכלכל וגם חום. פה ושב ניכרת תנועה פתאומית מפחידה; לטאה שחולפת במהירות הבזק על פני ענפים, חרק עב כנפיים שעף מצד לצד, ציפור לילה מתעוררת משנתה. מה שמטיל עליהם אימה הוא לא מה שרואים אלא דווקא מה שהם חושבים שחבוי מן העין; בכל פינה מסתתרות אולי חיות מסוכנות, בכל צעד עלול להתגלות מכשול בלתי צפוי.
אבל אני דווקא אוהב את היער. אי אפשר להיות שומר יערות אם חרדים מפני אופיו הפראי של החורש. כשאני הולך בין העצים – לעולם לא לאורך השבילים – אני חש שיש הרמוניה מלאה ביני לבין העולם סביבי. אני לא מרגיש כך בשום מקום אחר. בעיר, בכפר שבו אני חי, אפילו בביתי, אני תמיד מסתיר איזו אי נוחות, תחושה שאני צריך להתאמץ ולהתאים את עצמי לסביבה. אבל בין העצים נמצא המקום הנכון שלי, פיסת עולם שהולמת אותי באופן מלא. והאלימות שמתגלה ביער אינה מעירה בי הסתייגות. חיה חמודה שנטרפת בעודה בחיים, פועה מכאב מול שיניים חדות שמבתרות את בשרה, זו דרכו של הטבע, חוק שימור הקיים שמתקיים מאז ומעולם. אבל אלימות של בני אדם שראיתי במקומות שונים מבעיתה. אנשים רוצים לנצח, לשלוט, לצוות.
מה זה? קול מוזר אני שומע עכשיו. מין נחרה מוזרה, כאילו מסור חשמלי מבקע עצים לסירוגין. מה זה יכול להיות? אני הולך בעקבות הקול, מנסה לראות מהיכן הוא בוקע. הנה אני מתקרב לביתה של הזקנה שגרה פה לבדה ביער. יש אור בבית, כנראה היא פה, אבל דלת הכניסה פתוחה לגמרי. מוזר מאוד. אני יודע שהיא לא נועלת את הדלת אבל מעולם לא השאירה אותה פתוחה לרווחה. סליחה? מישהו בבית?
אלוהים ישמור, הזאב טרף אותה! הזאב ישן לו. הבטן שלו עצומה, לא הייתי מאמין שהיא יכולה להתמתח כך, והוא נוחר בקול רם. אגש אליו עכשיו בזהירות עם הסכין שלי, הוא ישן חזק כל כך שאינו מרגיש דבר. אני חרד, לא אוכל לשאת את מראה הזקנה החביבה הזו מתה. הנה, אני מניח שמיכה על ראשו וחותך את הבטן. הפחד ממה שעתיד להתגלות לעיניי כמעט מביא אותי לידי התעלפות.
מה זה? הזקנה ונכדתה חבוקות נפלטות מהכרס העצומה. תחילה אני חושב שהן מתות אולם הן פוקחות את עיניהן ומביטות בי בהפתעה גמורה שהופכת בבת אחת לצהלות שמחה. “ניצלנו, ניצלנו,” הן צועקות וקמות על רגליהן, בעוד אני ממלא את בטנו המרוקנת של הזאב באבנים שאני נושא בתרמיל הגב שלי. הוא פוקח את עיניו, קם ממקומו ונמלט מן הבית כשיכור שמבקש לא למעוד, פולט יללות כאב שהולכות ונמוגות לאטן ביער.
?רוצים להגיב