היה היתה קורבן אקטיבי

אחרי מותו של אבי הזדמן לי להציץ ביומנים שלו. ידעתי שהוא כותב יומן, אולם הוא הדגיש לא אחת שאין בו שום דבר אישי, רק תיאור של עבודתו. הוא היה היסטוריון של אמנות ובכל יום בחייו כתב מה עשה ומה לא הספיק לעשות. בעת השבעה דפדפתי בפנקסים הקטנים שהיו מונחים לצד שולחן העבודה שלו.  פתאום, באחד הדפים, בין תיאורים של מחקריו,  גיליתי את המשפט הבא: “היום יום הולדתו של צבי הרשלה שהנאצים יימח שמם הרגו ב-1943.” מעולם לא שמעתי על צבי הרשלה. חיפוש במאגר שמות קורבנות השואה ב”יד ושם” העלה שהוא היה בן דוד של אבי, רווק, גבר צעיר שנשלח לטרנסניסטריה ומצא שם את מותו. אדם שמת מבלי שהשאיר אחריו כל זכר. לולא המשפט הזה ביומניו של אבי, גם אני לא הייתי יודעת על קיומו. כמו רבים מקורבנות השואה הוא חי ומת מבלי להשאיר ולו עדות פעוטה לקיומו. אנשים שעברו מן העולם מבלי להותיר אחריהם דבר, לעתים אפילו אין יודעים את שמם.

“היה היתה” הוא ספר שנסב בעיקרו על חווית ‘הדור השני’. הוא מתאר קבוצה של אנשים שגדלו בחולון, חלקם ילידי הארץ וחלקם נולדו במחנות העקורים, בנים להורים שהיו במחנות ריכוז, שחייהם עוצבו על ידי הטראומות של ניצולי השואה. יש בהם תערובת של כישרונות רבים וסקרנות אינטלקטואלית, וגם בעיות נפשיות קשות. רבים מהם מתארים נטייה לאובדנות. פזית פיין הייתה חלק מקבוצה זו; קורות חייהם של חבריה וקרובי משפחתה מובאים באופן מפורט בספר משום שהם מטילים אור על אותו דור של בנים של ניצולי שואה, מציגים את האופן שבו התעוותו חייהם כתוצאה מההתנסות של הוריהם בזוועות המשטר הנאצי.

יעל נאמן מנסה להתחקות אחר פשר העניין העמוק שלה בפזית, ואומרת שהיא הפכה לחלק ממנה. מדוע דווקא הפכה האישה הזו, שהיא ראתה רק פעם אחת, לדמות כל כך משמעותית בחייה? ראשית, אפשר לשער כי רק כשעברה יעל נאמן מהקיבוץ לתל אביב נתקלה באותה קבוצה של בנים של ניצולי שואה. כפי שהפליאה לספר ב”היינו העתיד,”  גודלו הילדים בקיבוץ ב”יקום נפרד” מהמבוגרים, מעוצבים על פי האידאל של ‘היהודי החדש’ ובלא כל איזכור לסבלם של הניצולים. אני משערת שהמפגש הראשוני עם עצם הנושא שהיה מגולם בדמותה של פזית  — סיפורי הזוועה מהשואה, שדווקא הפרטים הקטנים שלהם מבעיתים כל כך, ותיאור הדרך שבה התקיימה הטראומה גם בקרב אלה שלא חוו אותה בעצמם  עוררה עניין רב  וגם קושי חדש ולא מוכר.

אבל למה דווקא פזית? משום שהיא הייתה יוצאת דופן. פזית אמנם הייתה חלק מקבוצת בני הדור השני  וגילמה בחייה את הקשיים שלהם, אולי אפילו באופן קיצוני יותר מאחרים, אבל היא בה גם פן שונה: היא הייתה אקטיבית. קורבן אקטיבי. בעוד ששאר חברי הקבוצה ניסו לקיים חיים נורמליים למרות החרדות, הדיכאון, תחושת חוסר התכלית,  נדמה כי פזית בחרה בעמדה אחרת: היא הייתה נחושה להביא את החרדות שנשאה עמה לידי מימוש. קורבנות השואה עברו מן העולם בלא להותיר זכר? היא עצמה תכרית כל זיכרון שלה מן העולם הזה, תגזור את תמונותיה מתוך תצלומים; היהודים באירופה נלקחו מביתם בניגוד לרצונם והותירו אחריהם פיסות חיים בלתי גמורות? היא מכינה את עצמה למותה — אפילו מרדימה את החתולה האהובה שלה שש שנים לפני מותה; המוות במחנות היה מציאות חיים בלתי נמנעת  — פזית  מתקנת את לשונם של הרופאים ימים לפני מותה שלה כאילו מדובר באירוע רגיל ומובן מאליו; אפילו זכר פיסי לא נותר ממי שהגיע למחנה הריכוז — פזית תורמת את גופתה למדע והיא לא רוצה הלוויה או קבר.

בעיניי פזית היא קורבן אקטיבי. לא אדם שבשל נסיבות חיים כלשהן הגיע למצב שהוא קורבן אלא אישה שהייתה מודעת לפחדים שהיא נושאת ולעיוות שהם יצרו בחייה — והחליטה לקחת את גורלה בידיה, אם אפשר לכנות כך את הנטייה הטראגית הזו. היא הבינה את גודל הנזק הנפשי שהוריה, ניצולי השואה, גרמו לה ובעצם החליטה להביא אותו לידי מיצוי, באופן פעיל. מולי מלצר, חבר של פזית, כותב “כשהיא דיברה באותו יום הבנתי את החנק שלה, לגדול בבית שהיה מאיים כל כך, חונק ומסרס. זה הרס את פזית. הקושי האדיר להתמודד עם הדמות של ההורים.” נדמה לי שפזית הייתה מודעת לכך לחלוטין ובעצם ביקשה לממש — בעצמה — את מה שהיא ראתה כהרס האישיות שלה שהוביל בהכרח אל מותה, שהיא קבעה את התאריך שבו יתרחש. העמדה הנפשית של מי שבוחר לממש בדרך כלשהי את הפגיעה הנפשית בו שונה לחלוטין מזו של אלו שנסחפו אל הדיכאון. באופן מוזר יש בכך אפילו קמצוץ של האמונה באקטיביזם של ‘היהודי החדש.’

ועוד מילה על השיגעון. האמונה שיש קשר בין טירוף לבין כישורים רוחניים יוצאי דופן מתקיימת כבר שנים ארוכות. ביוון העתיקה האמינו רבים כי הטירוף בא מן האלים, בימי הביניים הוא נתפס כגילוי דימוני והכנסייה ערכה טקסים של גירוש שדים. אנשי הרנסנס ראו במשוגעים אנשים בעלי חוכמה נדירה, וגם בעידן המודרני יש הרואים קשר הדוק בין טירוף ליצירתיות. לי נדמה שנקודת המבט הזו אופיינית למי שבוחן את חולי הנפש, לא לחולים עצמם. הללו מתארים בעיקר סבל מתמשך שלעתים מדומה לכאב מתמיד שהם חפצים שיחדול  כבר.

יש משהו באופן שאנשים תיארו את פזית פיין שמזכיר את ההסתכלות הזו. רבים מזכירים בסמיכות את הכשרונות העצומים שלה ואת החולי הנפשי. אני עצמי מזדהה לחלוטין עם העמדה העקרונית שמבטא  ד”ר סקורניק, שטיפל בה: “היא הייתה בדיכאון כרוני וסבלה מפחדים מקהל. חייה הקשים והאישפוזים בעבר נתנו את אותותיהם הקשים בהתנהגותה. הייתה לה יכולת עצומה, בעיקר במה שיכלה להעניק לכלל, ומלבד היכולת היא היא רצתה לתת ולעזור, אולם מצבה הנפשי מנע ממנה לממש את תכונותיה הנפלאות.” מחלת הנפש איננה מתת או ערובה לגאונות; היא דווקא מונעת מאנשים מלממש את עצמם, כפי שהיה במקרה של פזית פיין.