לוויה

הסיפור התפרסם היום בסלונט: מגזין ספרות אינטרנטי

גופה. רופסת, נטולת חיים, מוטלת על העגלה עטופה בתכריכים לבנים, גוף ארוך שעגלוליותו ניכרת גם מבעד לבד הרך שעוטף אותו. קווי המתאר של הגוף מטושטשים אולם בכל זאת אפשר לראות שזו אישה, ומוזרות במיוחד הן כפות הרגליים, ניצבות זקופות, שונות כל כך מן הגוף הרפוי. אדישה למראה האנשים שמוחים דמעה, עיוורת לעצים הגבוהים המצלים על בית הקברות, מכונסת בתוך עצמה עד תום. עוד רגע יטילו אותי אל תוך הקבר ויכסו אותי ברגבי עפר, ומעליי ישמעו תפילות שממלמלים הקברנים.

עוד כמה מילות הספד אחרונות, עוד חבר אחד נושא דברים. עתה עומדים לקבור את אבי. קולו של הרב נשמע, פסוק ועוד פסוק, וסביב הקבר הפעור אנו עומדים כולנו, בני משפחה, חברים, תלמידים לשעבר, וכמה מכרים משנות הנעורים. מצטופפים סביב הבור המוקף במעט אבנים, בסמוך לקברים נוספים, אנו מאזינים לקברן המסלסל בתפילותיו, מוחים דמעה, אוחזים זה בידו של זה. עוד רגע ייסתם הגולל. אישה נסמכת על בעלה, אדם מבוגר נשען על מקל הליכה, רוח נושבת בין ההרים וכמה עורבים חגים מלמעלה, משמיעים צווחה מכוערת אל פני המת. דממה ממלאת את בית הקברות, ורק קול התפילות, שנאמרות במהירות, כמעט בהיסח הדעת, ממלא את החלל.

עוד רגע אפול אל תוך הקבר והמעטפת הרכה שסובבת אותי תיפול יחד אתי. חיי יסתיימו. כל משפחתי תעמוד סביב, בוודאי יליטו את פניהם ויבכו, ילדיי ימררו בבכי ובעלי ידבר עליי בקול ניחר. חבריי יהרהרו שזה בלתי אפשרי, לא ייתכן שאני אינני, הרי רק לפני כמה ימים שוחחו עמי. ידיד משכבר הימים ייזכר בהרפתקה נשכחת. ואני אהיה מוטלת שם, נטולת רצון, חסרת מאווים, בלי צחוק או בכי, אדישה למראה המבכים אותי. מתתי בטרם עת, כך יאמרו כולם. חבל. מושלכת אל תוך האדמה בגיל צעיר מדי.

אחת מתלמידותיו המסורות של אבי אינה יכלה לשאת את הכאב. היא מתרחקת מעט אל פינה אפלה, גועה בבכי ומליטה פניה במטפחת. כולם עוקבים אחריה. סקרנות שלא במקומה, רצון לראות התפרצות רגשות, לחזות ברגש שחזק מן האדם. אני רק מביטה בחור הפעור באדמה, תוהה מתי כבר יפילו את אבי לתוכו. גופו נראה קטן כל כך, קשה לתאר שהיה פעם אדם חיוני כל כך; איש שכל רגע בחייו היה מעין תמצית מרוכזת, התנסות שאפשר להתעמק בה ולתאר אותה בהרחבה. עתה הוא מונח על עגלת הקברנים, קטן ומצומק, לרגע נדמה שאפילו הרוח הקלה המנשבת פה עלולה להפיל אותו מן העגלה.

די. חדלי. הנה עוד רגע עומדים לקבור את אביך האהוב, ופתאום טירוף משתלט עלייך. במקום לראות את הגופה המכוסה טלית אני מדמה שאני עצמי מצויה שם, ועוד רגע יניחו אותי בבור הכרוי. אני מתרה בעצמי שוב ושוב, מאיימת שאסור להסיח את הדעת בטקס הקבורה של הורה, אחר כך אני מהרהרת לרגע שאולי כדאי לעצום רגע את עיניי, משערת שהערפול הזה אינו אלא תוצאה הכאב, אך לשווא. גופי שלי מצוי על העגלה, אינו חש ברוח הקלה ובקרני השמש המבצבצות מבעד לענפים, שתנועתם מעלה איזה רחש נעים.

אף שתמו ההספדים, תלמיד משכבר הימים רוצה להוסיף עוד כמה מלים. הוא מצטער, הוא אינו יכול להסביר עד כמה היה אבי חשוב לו, איך חיזק אותו בשעת משבר. לא רק העשיר את עולמו הרוחני אלא גם עזר לו בחייו הפרטיים. קולו נשבר, במין יבבה מתמשכת הוא ממשיך ומספר על המשבר שנקלע אליו ואיך עצה טובה של אבי סייעה לו להיחלץ ממנו. דווקא הדברים הללו, שלא כמו ההספדים שנאמרו קודם לכם, מביאים אותי לידי בכי. כפעוטה נטושה, הכאב שוטף כל פינה ואינו מותיר מסתור של שקט. אבא איננו, אבא איננו, כילדה קטנה אני חוזרת בלבי על המלים ,כאילו הן עצמן אוצרות איזו משמעות נסתרת, מוחה דמעות שזולגות על לחיי.

שוב גופתי מונחת פה, ממאנת להסתלק. וודאי יספידו אותי במלים נאות. יספרו שלא הייתה אם נאמנה ממני, אוהבת את ילדיה בכל לבה. ילדיי בוודאי ימררו בבכי משמע הדברים, תמיד ידעו שאמם מסורה עד תום. אולי בני הבכור יישא דברים, יספר על חוויות ילדותו בקול חנוק. חבריי לעבודה ישבחו אותי, חברי ילדות יזכירו תעלולים ישנים – אבל אני לא אהיה פה. אני לא אשמע אותם, לא אסמיק למשמע המחמאות, לא אזיל דמע. לא ארכין ראש ואביט על האדמה, ששמש קיצית חרצה בה תלמים צרים וארוכים, לא אשמע את צווחת העורבים הצופים בנו מצמרות העצים, לא אריח את הניחוח המוזר, המעושן מעט, של קוצים בלב קיץ.

הנה מגיע הרגע שאני יראה מפניו. הקברנים מחליקים את הגופה העטופה אל תוך האדמה. ממלמלים תפילות,  שולפים מעדרים, ומטילים רגבי עפר אל הבור הפעור. ארשת פניהם פשוטה ותכליתית, התנועות קצובות ומהירות, הם עובדים בזריזות, חפצים לסיים את תהליך הקבורה ולהסתלק. אנחנו עומדים ומביטים, ודווקא ברגע הזה  שבו הופך מותו של אבי למוחשי כל כך, גוף דומם שהולך ונעלם, שיירי אדם שנבלעים בבטן האדמה, משתררת דממה, ורק יבבות חנוקות נשמעות מדי פעם. לבי פועם בחוזקה, קשה לי לעמוד,  הנה הולך אבי ומתכסה בסמיכת עפר לחה וכהה. לעולם לא אראה אותו שוב, הוא נבלע לו לאטו. כשהם מסיימים נוטע אחד הקברנים שלט על הקבר הטרי הנושא את שמו של אבי.

יטמנו אותי, יכסו את הקבר, ותם ונשלם. סוף דבר. בלי מילה נוספת, צחקוק, בכי. מאומה. גוף נטול חיים ותו לא. גווייה. פגר. חפץ. משהו שהיה ואיננו עוד. שארית. זיכרון שיש לשמר אותו בכדי שלא יתפוגג וייעלם.  ועמי יקברו גם זיכרונותיי; שלל רגעים יגוזו מבלי להותיר חותם. בובה אהובה שנשברה בשנות הילדות, יד שנתתי לנער צעיר והציפה אושר היולי, תאוות בשרים שהולידה איזה שיממון, נוף ירוק עד שיש בו רוך לא מוכר, הצגת תיאטרון שפתחה צוהר לעולם לא מוכר, לידה קשה וכואבת,   איזו פרשה אומללה שחשפה פנים שלא רציתי לראות, ילדיי כשהיו פעוטים – כל אלה יאבדו. העפר יכסה גם אותם.

הרב אומר קדיש אחרון. אנחנו עומדים מביטים בקבר האטום בשתיקה גמורה. אדם שרק בבוקר יום אתמול היה חי, משוחח אתנו ממיטתו בבית החולים, מצוי עתה בבטן האדמה. השמש נטתה מעט מערבה, העצים מטילים צל ארוך ורוח נעימה מנשבת בבית הקברות. בשביל הסמוך הולך לו זוג מבוגר, האישה אוחזת בזרועו של הגבר ויחד הם פוסעים בזהירות בין הקברים. דרורים יושבים על הגדר, מצטופפים יחד מבלי נוע. פסוק ועוד פסוק, מיד יסיים הרב את דבריו.

מיתר בלתי נראה מעלה צליל ראשון, חלש אבל נשמע. תכריכים שהושלכו הצידה, הספד שנשתתק, גוף שחיים רוחשים בו. כאב חריף של אובדן שלתוכו נמזגת טיפה זעירה ושקופה של תאוות חיים. יגון של אבל שנמהל בקמצוץ של חשק. העצב העמוק על מות אב אהוב הולך ומעמיק, מתעבה ומתפשט, לובש צורות חדשות, אולם בכל אחת מהן מתקיימת איזו התעוררות, עמוקה אולם חשאית. תמצית החיים הפעוטה הזו מעוררת אימה. לרגע נדמה לי שאני עומדת להתעלף. אני מפנה מבטי אל הקבר הטרי ומיד צפות ועולות הדמעות: אבי נקבר זה עתה.

תם הטקס. הרב פונה אלינו ואומר בנימה תכליתית לחלוטין: עתה תלכו הביתה ותתחילו לשבת שבעה. בשבת לא יושבים. בסוף השבעה עולים לקבר. שלא תדעו עוד צער – ומסתלק לו. אנו נותרים במקומנו, מביטים בשלט הנעוץ באדמה, מחליפים מלים אחדות. התלמידה של אבי שוב מתייפחת, אחרים אומרים עוד מלים אחדות בשבחו. לבסוף אנו מתחילים לפסוע אל עבר השער,  בצעדים קטנים ומדודים.

צעד ועוד צעד, אני מתרחקת לאטי מן הקבר, ראשי מושפל ואני מביטה מטה. שביל מרוצף אבנים גדולות, צמחים שביניהם עלו קוצים, אבנים קטנטנות, אני מהלכת בין מצבות שלצדן מקומות פנויים, קברים שממתינים לבני זוג שעודם בחיים. אגל תשוקה נמהל בדמעות,  תמצית חיים מזוקקת טובעת ביגון, ויחד הם הופכים לתמיסה צורבת, משקה מעורר ומר עד מוות, מעיר תקווה וייאוש, פרץ חיים ודממת מוות.

אבא מת.