“לידה”, בהוצאת הקיבוץ המאוחד

כל פרק מתחיל במונולוג נשי, ואחריו מונולוג גברי

עם תום הלידה

כשתם הכול – אחרי יבבת החיים הראשונה, התינוק שחיבקתי נלקח למדידה ושקילה בידיה המנוסות של המיילדת, כתמי הדם ומי השפיר נוקו, החתך הצר נתפר, הזיעה נמחתה כבר ממצחי – אנחת רווחה נפלטת מפי, כמעט כנגד רצוני. למרות ההמולה בחדר הלידה, המיילדות השקועות בשיחה ערה, סניטר שטובל סחבה בדלי מים ומעביר אותה שוב ושוב על הרצפה, רופא צעיר המתייעץ בטלפון עם רופא בכיר, נדמה היה לי כי שקט השתרר סביבי. איש אינו תובע ממני לנשום מפגיע, לאמץ את גופי עד תום, לנסות לשווא לעצור צרחת כאב. לרווחתי מניחים לי לנפשי, כאילו הייתי איזה כלי נגינה עתיק שעלה בידיהם לחלץ ממנו בעמל רב איזה צליל ישן ועתה משיבים אותו בזהירות לאריזתו.

אמיר יצא מחדר הלידה לבשר לקרובי משפחה שהתינוק נולד בריא ושלם. אני שומעת את קולו הנרגש מהמסדרון, סדוק מעט, מאמץ נימה עניינית כביכול, אולם זו אינה מעלימה אף במעט את הרעד בקולו. משקלו של התינוק כמעט שלושה קילוגרם, כשיצא לאוויר העולם הפך אותו הרופא כשראשו כלפי מטה והוא החל לבכות בקול גדול. הוא אינו יודע למי הוא דומה, כנראה לשנינו, רק עורו צפוד ומקומט כשל זקן בא בימים, אולי משום ששהה ברחם שבועיים יותר מן הצפוי, ובסופם אף במעט מי שפיר. אמיר מסיים בבהילות את השיחה ומתקשר עתה להוריי, ושוב חוזר על תיאור הלידה מבלי להשמיט אף פרט, כאילו למד אותו בעל פה.

 אני מוטלת על מיטת היולדות, גופי נקי וחבוש, אולם איני יכולה לזוז. משהו דמוי צמרמורת תוקף אותי, כעין רעד פנימי שאין רואים אותו, פרפור אחרון של כאב מטיל מום. משהו נע בכפות רגליי, מתקדם אל הפצע המדמם, חולף על פני הבטן ומטפס מעלה, משתלב בהלמות המואצת של הלב ומקשה מעט על הנשימה, גופי מתקומם כנגד העינויים שנכפו עליו. אני עוצמת את עיניי ואומרת לעצמי: אני אימא, הכול תם, הכאב חלף ועבר ולא נותר ממנו אלא רמז מדמם, אולם הסחרחורת האופפת אותי מעידה כי אי־אפשר לסלק את הסבל במחי יד. החדר כבר נקי ומחוטא, האורות הבוהקים כובו, אני מכוסה בשמיכה נעימה, האחות מגישה לי שתייה, אני שומעת שאומרים כי יש לפנות את החדר משום שיולדת חדשה מגיעה. איני יכולה לתפוס כיצד נעלמה ואיננה כל אותה מועקה עצומה שהלכה ותפחה בתוך בטני,  וכל מה שאני יכולה לחוש עתה הוא מעין זיכרו של כאב, שהיה קודם חריף וחד ועתה הוא רק מעט צורב.

אמיר שב לחדר מביט בי בדאגה. הוא עומד לצדי, מלטף את שיער ראשי. “תירגעי, הכול עבר בשלום. התינוק בסדר, את בסדר, הכול טוב.” למרות הנעימה הנינוחה של דבריו הוא מביט באי שקט אל המנורות הגדולות, ערמת המגבות המונחת בצד המיטה, מזרקים המונחים על גבי מגש מבהיק, מושיט יד ואוחז בבקבוק מלא בנוזל ורוד, מרים אותו ומניח אותו בחזרה. שערו, מאפיר מעט, רווי זיעה, חולצת הטריקו מקומטת ומלאת כתמים, הוא בוהה בקירות כילד שנאלץ לבלות עם דודה רחוקה, מתאמץ להסתיר את הרצון לקום ולהסתלק בחטף, לפרוץ בריצה אל הדלת, לצאת ולא להתעכב אפילו כדי להגיף אותה, אך הוא נותר יושב, ואף מנסה לנהל איזו שיחת שגרה.

לאחר רגעים אחדים הוא מלטף שוב את ראשי ואומר בשקט, כממתיק סוד, “אני הולך לראות את התינוק.” הנה נמצא סוף־סוף אותו התירוץ כבד המשקל, שאין לחשוד בו כי הוא העמדת פנים, תואנה שתאפשר לו להיפרד ממני בנשיקה ולצאת מהחדר. המבטים שהוא שולח אל הדלת גלויים כל־כך, שהייתי מעדיפה שיאמר בפשטות: “דפני, אני לא יכול יותר לשאת את המקום הזה, אני רוצה להסתלק.” אך הוא מתעקש להתעכב מעט לפני שהוא פוסע החוצה בצעד מהוסס, מעמיד פנים שיש צורך מוצדק לכך שהוא יצא מהחדר.

צווחה עזה נשמעת מהמסדרון: אישה צורחת בקול “אני לא יכולה יותר, אני לא יכולה יותר”. שתי אחיות נכנסות בבהילות לחדר, מכסות אותי ומניעות את המיטה שעליה אני מוטלת. הנה מגיעה עוד יולדת, יש לה כבר פתיחה של שישה ס”מ, צריך לפנות מקום במהירות, עוד מעט תתרחש הלידה, אני שומעת אותן מדברות, מובילות אותי לחדר אחר, מציבות את המיטה ליד החלון וממהרות אל היולדת שזה עתה הגיעה. בחדר הזה שוררת איזו דממה אטומה, וזעקות של כאב נורא אינן נשמעות פה.

 

                        ————————————————————– 

 

סוף סוף תמה הלידה. איני יכול לעמוד בחדר זה ולא רגע אחד נוסף. אף שכתמי הדם נמחו כלא היו, כל אותם נוזלים מעיקים שמפריש הגוף האנושי נאספו ונוקו, דפני שוכבת על המיטה ועיניה עצומות, אני רוצה לצאת מהחדר, לעבור במהירות במסדרון, לחלוף על פני המסעדה בכניסה לבית החולים ולצאת החוצה. אלוהים, כמה אני רוצה קצת אוויר צח, נדמה לי כי עוד רגע איחנק בחדר הזה. אף שהמגבות המוכתמות הושלכו לסל הכביסה וגופה של דפני נוקה ונחבש, זעקות הכאב הנוראיות שלה נותרו בחלל החדר, צרחות שהפכו ליבבות חנוקות בין נשימות כבדות ומפחידות. המיילדת לקחה את הוולד עטוף במגבת לבדיקות, הרופא עזב את החדר, ואף על פי כן אני מתקשה להאמין כי כל אותו כאב דעך ונעלם.

דפני פוקחת את עיניה. היא שואלת ברכות היכן התינוק, מעבירה את ידה קלות על מותני, מביטה בי מתוך ריחוק, ולרגע נדמה לי שאני רואה איזה זיק של ייאוש בעיניה.

“תכף יביאו אותו,” אני עונה, וחושב כי אם יביאו את התינוק לא אוכל לצאת. אני מתיישב לידה: השיער האדמוני הכהה שלה נראה כמעט שחור לחלוטין, אולי מפאת הזיעה שכיסתה אותו. זיעה ניגרה על מצחה, על גבותיה ואפילו על לחייה.

קשה לי לשבת לידה עכשיו. בעת ההיריון נדמׇה לי שיש איזו עליזות בבטן ההולכת ומתעגלת, גוף דק שהולך ותופח. אף שהבטן נהייתה בולטת יותר ויותר, העגלוליות דווקא ניכרת בפנים שהלכו והתרככו, השדיים היפהפיים שהתמלאו, הזרועות שכבר לא נראו בתוליות, אפילו הרגלים שהתנפחו מעט.

אולם עתה אני מביט בה והיא נדמית לי ריקה. אני מנסה לנהל שיחת חולין, אבל כל העת אני מביט בגופה ואיני יכול לחדול מלחשוב שדפני מרוקנת, דבר מה שמילא אותה נעלם, וכל חלק ממנה מעיד על כך. איזה חיוורון כחלחל צובע את פניה, שהיו מלאות ורדרדות בריאה. הבטן, שעתה אפשר לראות עד כמה התמתחה כדי להכיל את התינוק, עצומה ומעוותת. רגליה, שנותרו נפוחות, מונחות על המיטה מבלי לנוע ובעיניה (אני מתקשה להביט בהן) יש ייאוש שמעולם לא ראיתי. היא אומרת לי שאני יכול ללכת, היא רוצה לנוח, אבל החיוך הדק שמלווה את דבריה רק מדגיש את הייסורים. אף שאני רוצה כל־כך לצאת החוצה, ידי נשלחת מאליה ומלטפת את ראשה. ״די, דפני, הכול נגמר,״ אני אומר.

אני עצמי תמה על המלים הללו. מוזר לדבר על לידה של בן בכור, בריא ושלם, כעל סוף. אולם אני חש כי כל אותו מתח מעיק שהצטבר בשבועות האחרונים שלפני הלידה נעלם לפתע, אך לא באופן הרצוי. ציפיתי להקלה, לאנחת רווחה, אולם עתה אני דווקא חש בחסרונה של הציפייה הדרוכה לצירי הלידה. את מקומה תופס עתה דכדוך בלתי צפוי. נדמה לי שדפני מצפה שאחזיק את התינוק, אולי שאנשק אותו? אבל אני רוצה לחצות במהירות את החדר ולצאת סוף סוף החוצה. אולי שם, באוויר הצלול, יסתלק אותו דבר מה ההולך ומתפשט בתוכי, כאילו מה שהתרוקן מתוך דפני הפך עתה לחלק ממני, מעיק ומכביד, תופס את מקומה של שמחה נטולת גבולות שאמורה הייתה להשתלט עליי עתה.

חודש ראשון

ריח פריחה חריף עלה מן הגינה. ישבתי על הכורסה הישנה במרפסת, עוצמת את עיניי ושומטת את ראשי על המשענת הגבוהה. קול ציוץ ציפורים נשמע מצמרת האלון, רוח דקה, כמעט בלתי מורגשת, הניעה קלות את ענפי העץ, יוצרת אוושה קלה של עלים מתחככים זה בזה. קולות נערים נשמעו מרחוק, כאילו פרץ ביניהם ויכוח, אולם הם נדמו במהרה. המרפסת בקומה הראשונה פנתה אל גינה מוקפת עצים, מסתירה את הבתים במעלה הרחוב ואת הכביש הצר העובר מאחוריהם. בחשיכה שהשתררה סביבי היה אפשר לחשוב כי אני יושבת בגינה בבית בכפר, ומאחורי העצים מצויים שדות רחבים. הרוח הלילית כבר לא נשאה שאריות עשן מכוניות ואבק עירוני; עתה התמלא האוויר קרירות נעימה שעטפה את העצים והשיחים בלילה.

נדמָה לי שאם אעצום את עיניי, כל היום הזה ייעלם כלא היה. ההתרגשות שאינה יודעת גבולות, החיבוקים והשמחה, שיחת הטלפון החרישית של אמיר ששמעתי מעבר לקיר, ואיזו תחושת חרדה בלתי מובנת, שהולכת ומתגבשת מאליה, הופכת למועקה גופנית שאי־אפשר להתעלם ממנה – כל אלה יתפוגגו אם רק לא אפקח את עיניי. אתמול בערב, בשעה הזאת, עוד היה הכול כרגיל, שגרת חיים שמתנהלת כראוי. זוג צעיר שזה עתה נישא חפץ להביא ילד לעולם. הכול התנהל על פי הסדר הצפוי. אולם עתה השתבש משהו. איני יודעת מה, אני מתקשה להבין מה קרה, מדוע אותו אירוע משמח הפך פתאום לדאגה חסרת שחר שאיני יכולה לסלק אותה.

דווקא החיוכים, החיבוק האמיץ של אמיר, הזחיחות הזאת שהשתלטה עליו כשאמר “נו, אז דאגתי לנו”, הפכה את המועקה למכבידה יותר. הנשיקה שתבע ממני, ארוכה ומאומצת, עיניו הנוצצות משמחה, ההליכה המהירה שלו הלוך ושוב כשהוא מתרגש, האמירה החוזרת ונשנית “לא כדאי עוד להגיד לכולם”, נראו לי מגוחכים, ובכל זאת חייכתי גם אני, נעתרתי לגילויי החיבה והעמדתי פנים כאילו אני לוקחת בהם חלק. לאמִתו של דבר הייתי רוצה לשכב במיטה, להתכסות מעל לראש ולשקוע בשינה עמוקה; להעמיד פנים שהאחות לא צלצלה ואמרה שהיא שמחה לבשר לנו שהתשובה חיובית, שאני בהיריון, שצעקתי לאמיר שיבוא, שהוא ביקש לשוחח אִתה בעצמו כדי להיות בטוח שלא חלה טעות. צחקתי בקול רם, כאילו שמעתי איזו בדיחה משעשעת, ואמיר הביט בי מופתע וחשדני ושאל למה אני צוחקת.

“לא יודעת,” עניתי, חונקת שאגת צחוק שחשתי שהיא אינה במקומה.

לאחר ההתרגשות הראשונית אמיר חיבק אותי והציע לי יין, ואז שינה את דעתו ואמר שלא כדאי שאשתה עכשיו. פסעתי למרפסת וצנחתי על הכורסה הגדולה. עצמתי את עיניי וקיוויתי שהכול יתגלה כאיזו הלצה מטופשת, משהו מעורר חרדה ולאחר מכן משעשע. אולם לאחר דקות אחדות של דומייה, כשעיניי עצומות ואני שומעת את הקולות הדקים של הלילה, מתחיל ההיריון הזה להתממש: אני דוחפת עגלה עם תינוק, מחליפה חיתולים, מראה את התינוק להוריי, בטני הולכת ומתעגלת, הבגדים שלי כבר אינם מתאימים, צריך לקנות שמלות חדשות, יש לי בחילה, אני מקיאה, ואז, אלוהים, פחד איום לופת אותי ואינו מרפה, אני מובאת לחדר הלידה, הכאב מעוות אותי, אני צורחת, גופי נקרע.

אני פוקחת את עיניי.

“דפני, את בסדר?”

“כן.”

“את רוצה לשתות משהו? כוס מים?” כפי הנראה הוא תהה אם מותר לי לשתות קפה או תה.

“לא.”

“איך את מרגישה?”

“בסדר.”

“את לא נראית שמחה. את מצטערת שאת בהיריון? היית רוצה שנחכה עוד קצת?”

“לא.”

“את רוצה ילדים, נכון?”

“כן.”

אמיר נכנס לחדר ומניח לי לבהות אל הלילה, לעקוב אחרי ציפורי לילה המזנקות מעלה בצווחה ונוסקות אל ענף אחר. העצים נראים דוממים, אולם כשמביטים בהם היטב אפשר לראות ענפים דקים זזים מעט, מטלטלים את עליהם. אני שוב עוצמת את עיניי, מרוכזת כולי בגופי. איפה העובר עכשיו? פחד עצום, שתמיד ידעתי על קיומו אולם עתה מתחוור לי עד כמה הוא גדול, מתפרץ, ואין כל דרך לעוצרו. ההכרה כי יצור חי יגדל ויתפתח בתוך גופי מעוררת בי בעתה.

        ——————————————————————————-

כשהטלפון צלצל התאפקתי לשבת במקומי ולהניח לדפני לענות. אילו היא לא הייתה בבית הייתי פשוט מזנק ממקומי ורץ לענות, אבל לא רציתי שהיא תראה עד כמה אני להוט לדעת אם היא בהיריון. מאז שעות הבוקר המוקדמות אני משתדל להיות בקרבת מקום, ולענות במהירות. כל צלצול מעורר התרגשות, שכן תוצאות הבדיקה צריכות להימסר היום. מוקדם בבוקר התקשרה אמה של דפני, לברר אם אנחנו “כבר יודעים”. היא תמיד מעוררת בי כעס, אולם הבלגתי ועניתי בנימוס שעדיין לא. ברגע שהשבתי את האפרכסת למקומה שוב נשמע צלצול. אישה ביקשה לשכנע אותי לקנות מנוי לתיאטרון העירוני. שוב עיניתי בנימוס, מאזין לפעימות לבי ההולכת ושבות אל מקצבן הרגיל, להוט לסיים במהירות את השיחה. ישבתי ליד שולחן העבודה דרוך, ניירות העבודה לפניי, מנדנד את העט בין אצבעותיי בלי הרף. רגלי השמאלית רעדה מאליה, כפי שקורה כשאני מתוח. האזנתי לקול המים הזורמים באמבטיה, מעלה בעיני רוחי את מראה גופה הערום שזרמי מים ניגרים עליו. עור לבן בוהק, דמות מוארכת ובכל זאת עגולה, שיער אדמדם ארוך גלי, עיניים עצומות ופה פעור קמעה.

כשצלצלה האחות דווקא דפני ענתה, ומייד לאחר מלים אחדות קראה לי בקול ״התשובה חיובית״. ביקשתי לדבר עם האחות, לבדוק שלא חלה טעות כלשהי, להיות בטוח מעל לכל ספק. בשבריר של שנייה הפכו כל אותם רגעי מתח וציפייה לצהלות שמחה. הודיתי לאחות, אחרי ששאלתי אותה פעמיים אם היא בטוחה שאין זו טעות, ואז פניתי אל דפני.

היא נראתה מוזרה מעט; היא פרצה בצחוק פראי, ומייד חדלה, חונקת גניחה שביקשה לפרוץ. היה משהו מבעית בצחוק הזה, צליל של חיית בר, צחוק נטול שמחה. לרגע נדמָה לי שיש משהו אכזרי בהבעת פניה, אולם היא מייד החניקה הכול, הביטה בי בעיניה החומות הגדולות, מטילה את שערה הארוך האדמוני על חזה ומחייכת במתיקות. חיבקתי אותה בחוזקה, רציתי לנשק אותה, אולם איזו תנועה נסתרת בגופה העידה שהיא אינה חפצה בכך. בכל זאת התעקשתי. השמחה שמילאה אותי, תחושה ילדותית של רצון שהתממש במלואו, הביאה אותי לנשק אותה בעוז מופגן.

אמרתי לעצמי שהיא בוודאי עייפה, הרי ידוע שנשים בהיריון סובלות מתשישות. כפי הנראה המתח הצטבר והתיש אותה. אולם בי החלה להתגבש תחושה של החמצה: דבר מה שציפיתי שיעלה על גדותיו ויתפרץ נסוג לאחור ושקע. הרתיעה הקלה של דפני, ההתנתקות המהירה שלה מגופי וההליכה הנמרצת את המרפסת, הותירו אותי מהלך מצד לצד במטבח, תוהה אם ללכת אחריה או להניח לה. אולם הרגש שלי נותר כשהיה: גאווה שלמה, ילדותית,  משהו שכורח פנימי דוחף אותי להציג אותו בפני כול. מתוך התרגשות אחזתי בטלפון, מתרחק מהמרפסת ככל האפשר, והתקשרתי לגיא.

קול מחוספס עלה מהטלפון. על אף הנעימה הגברית, אני שמעתי קול ילדותי של חבר מימי ראשית בית הספר העממי. “דפני בהיריון,” לחשתי, מקווה שהוא ישמע את דבריי ולא ייאלץ אותי לחזור עליהם בקול רם. דממה השתררה, לרגע נדמָה לי שגיא לא שמע את דבריי, או אולי אינו יודע מי התקשר אליו. עמדתי בקצה המטבח, ליד החלון, ראשי כמעט מבצבץ החוצה, ממתין שהשקט יופר, מחכה לפרץ של מילות ברכה. אחרי רגעים של שתיקה שאלתי “גיא?” ואז החלו להישמע הברכות, שוב ושוב הוא אמר “כל הכבוד”, שאל איך דפני מרגישה, שאל כיצד מגיבה המשפחה, וכשאמרתי לו שטרם סיפרנו להם צחק בקול רם, ואמר שעדיף כך. קולות בלתי ברורים עלו מהטלפון. גיא אמר שהוא בעבודה, שכשיגיע הביתה יתקשר אליי, שוב אמר “כל הכבוד” ודממה השתררה.

מרבית היום דפני ישנה. כשהתקשרתי להוריי ולהוריה היא הניפה את ידה מהמיטה, מסמנת לי שאדבר איתם מבלי להפריע לה. בלילה קמה לאכול ולאחר מכן התיישבה על הכורסה הגדולה במרפסת, מביטה החוצה מבלי לומר דבר. משהו בשתיקה שלה, בחיוכים המאולצים, בראש המוטה אחורנית כשהוא מונח על משענת הכורסה, עורר בי כעס, אך הקפדתי להסתיר אותו.

הדחף הזה, לחגוג איזה ניצחון לא ברור לא הרפה, הרצון להציג משהו (שאיני יודע בדיוק מה הוא) הביא אותי להתקשר למשפחה. הוריי הגיבו בשמחה, זה יהיה נכדם הראשון, אבי כמעט בכה כשדיבר עמי ואמי צחקקה מאחוריו, מדברת על כל הדברים שצריך להכין: מיטה, עגלה, חיתולים, כאילו התינוק עומד לבוא לעולם בעוד דקות אחדות ויש צורך להזדרז ולקנות הכול. הקולות החנוקים דווקא העלו דמעות בעיניי, וכך נעלמה כל שמחת הניצחון, ואת מקומה תפסה איזו רגשנות מרגיזה. הוריה של דפני שמחו, אולם אִמה החלה מייד להסביר שנכד שמיני אינו מעורר התרגשות כמו נכד ראשון, הרי הם מורגלים כבר, ואז החלה בתיאור ארוך של הלידה הראשונה של אחותה הגדולה של דפני, מרוב פחד לא יכלו לישון בלילה, בבוקר נולדה הנכדה הראשונה, אולם הם היו כל־כך עייפים שכמעט לא יכלו לשמוח. הסיפור הלך והתפתל, והנה עבר עתה אל הנכד השני והשלישי, וכך הפכה הקביעה הנחרצת שדפני בהיריון לאיזה סיפור ארוך ומייגע שחיכיתי שיסתיים סוף־סוף.

שוב יצאתי למרפסת. דפני עדיין ישבה שם, ראשה מוטל על משענת הכיסא והיא מביטה אל צמרות העצים, מסתכלת על הלילה. ניסיתי לחבק אותה, היא חייכה, אולם שוב נמתח איזה מיתר בגופה, תנועה בלתי נראית של הסתייגות. לרגע חרדתי, אולי כלל אינה רוצה ילדים, אולי לא כעת, אולם היא אמרה בביטחון מלא שהיא שמחה שהיא בהיריון ומאוד רוצה ילדים.

הנחתי לה ונכנסתי פנימה. כעס עמום הלך והתגבש, העיק וסירב להיעלם. ניגשתי למטבח לשטוף כלים בהיסח הדעת. הצבתי את הצלחות  והכוסות לייבוש, הסכום נשטף. לאחר מכן ניקיתי את רצפת המטבח וסקרתי את הבית, לחפש מה עוד אפשר לעשות. הנחתי את הכריות בסלון במקומן, השלכתי לפח עטיפה של עוגייה שדפני אכלה, הטלתי לסל הכביסה מגבת רטובה, ואז הבחנתי בחתול הזכוכית הקטן, ספק פסל ספק בובה, שדפני אוהבת כל־כך. מאז שקנתה אותו בוונציה לפני שנים רבות היא מניחה אותו תמיד ליד המיטה שלה, ועתה הופתעתי לראות אותו על אחד המדפים. אחזתי בו, הבטתי בעיניים המלוכסנות הזגוגיות, בשפם האדום הבולט על רקע הזכוכית השקופה, בזנבו המורם מעלה, ורציתי להביא אותו לדפני. בלכתי אל המרפסת, אוחז בחתול בזהירות, קראתי לה,  אבל היא לא השיבה, ואז ראיתי שהיא ישנה. אפילו המחווה הקטנה הזאת לא נענתה, היא נרדמה מבלי לומר מילה, רגליה היו פשוטות לפנים, ידיה מונחות על המשענת, ראשה נטה הצִדה, ושערה הארוך גלש אל מעבר למשענת הגבוהה.

לרגע חשבתי להרים אותה ולשאתה אל המיטה, אולם מייד נראה בעיניי הרעיון הזה מגוחך, היא תפתח את עיניה ותבקש שאוריד אותה מייד, שוב מניעה את אותו איבר בלתי נראה המרחיק אותי ממנה. בלי היסוס, הלכתי במהירות אל המטבח והשלכתי את חתול הזכוכית אל פח האשפה. קול התנפצות הזכוכית לא העיר את דפני, רק אני נרתעתי מעט. השלכתי עצמי אל המיטה, התעטפתי בשמיכה הגדולה, והתמסרתי לכעס על כך שנשללה ממני חדוות הניצחון.

אפשר לרכוש את הספר באתר הוצאת הקיבוץ המאוחד:

http://www.kibutz-poalim.co.il/page_47636?bsp=12700

עותק דיגיטלי:

https://www.e-vrit.co.il/%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94-details.aspx

מתחילת מאי הספר יהיה גם בחנויות הספרים

תיאור של הלידה עצמה ברומן  נמצא כאן