המושג ‘דור שני’, האופן שבו גדלו ילדים של ניצולי השואה, הפך זה מכבר לחלק משמעותי בזהות היהודית. אנשים שלא חוו בעצמם את השואה אולם הטראומות הבלתי נסבלות של הוריהם עיצבו את חייהם, נטעו בהם פחדים משותפים והשקפת עולם שזוועות השואה היא תמיד חלק ממנה. ואין מדובר רק בבנים ובנות של ניצולי מחנות ההשמדה; גם מי שהוריו התנסו בפנים שונות של הנאציזם, ואפילו מי שלמד את הפרטים הקטנים והבלתי נסבלים של הזוועה הופך, גם אם במידה מועטה יותר, לחלק מהדור שנושא את צל השואה, אף שנולד לאחריה.
ספרו המבריק של דויד גרוסמן “סוס אחד נכנס לבר”, שזיכה אותו בפרס מן בוקר היוקרתי, עוסק בחוויה זו. זהו רומן עשיר ורב ממדי, בעל משמעויות אוניברסליות, אולם חלק נכבד ממנו מתייחס אל החוויה של ילדות והתבגרות בצל השואה. הגיבור, דובלה ג’י, סטנדאפיסט שמופיע במרתף בנתניה וחושף בפני הקהל את חייו, מזמין חבר ילדות, שופט בדימוס שלא ראה מזה ארבעים שנה, לשפוט את ההופעה שלו, שבה הוא שוטח את סיפור חייו. תחילה נדמה לנו שזוהי הופעת סטנד-אפ רגילה, אם כי וולגרית יותר מהמקובל. אולם באופן הדרגתי מגלים הצופים – ואתם הקוראים – את טראומות הילדות של הגיבור. מרבית הצופים עוזבים, אולם מעטים נשארים, חפצים לשמוע על החוויות הקשות והמשמעויות ביותר בחייו של הבדרן.
דובלה הוא בן יחיד לניצולת שואה. אמו הסתתרה חודשים בתא קטן בקטר, “כמעט ששה חודשים היא הייתה סגורה בתוך מין כוך קטן ברכבת, כמו מחסן צבעים ושמנים שאי אפשר אפילו לעמוד שם.” ועל ידיה “תפירה עדינה קוקטית”, רמז לניסיונות ההתאבדות שלה. בסוף הסיפור אנו למדים שבקטר היו “שלושה נהגי קטר פולנים באיזה כוך ברכבת שנסעה כל הזמן על אותו קו, הלוך וחזור. הם שמרו עלי בתורות, ככה היא אמרה לי וצחקה מין צחוק עקום שאף פעם לא שמעתי אצלה.” אחרי חצי שנה השליכו אותה מהרכבת “ישירות לרמפה”, ושם פגשה את דוקטור מנגלה. אביו נמלט מאירופה ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה אולם כל משפחתו הושמדה בשואה.
קורות ילדותו של דובלה מרמזים לעתים מזומנות אל השואה, למשל כאשר הוא נשלח אל מחנה גדנ”ע בגיל ארבע עשרה נופל עליו פחד נורא, כאילו הוא נוסע לחו”ל. “לחוץ לארץ לא היו נוסעים אז, בטח לא אנשים כמונו, חוץ לארץ בשבילנו היה רק לצורכי השמדה.” אולם סופו של הסיפור מגלם את עומק ההשפעה שיש לשואה על בני הדור השני: כאשר הוא במחנה הגדנ”ע נאמר לו שהוא התייתם, אולם איש אינו אומר לו אם אמו או אביו נפטרו. בדרך חזרה לירושלים הוא שוקע בחישוב אומלל: מי מהם עדיף שימות.
כיצד זה מתקשר אל השואה?
הרצון לדרג את זוועות השואה הוא מעוות מעיקרו. אי אפשר לשקול ולמדוד את הסבל של מכונת ההשמדה הנאצית, אי אפשר לומר מה היה מבעית יותר. ניתוח והשוואה של עינויים שונים הופכים למה שמכונה “פורנוגרפיה של המוות”, מין עיסוק בפרטים שמחטיא את העיקר. אולם למרות זאת, ההרגשה שלי היא שהעינוי הגרוע ביותר שנגזר על חלק מהניצולים היה לבחור בין בני משפחה שונים, מי יחיה ומי ימות. לעתים ניתן להורה להציל אחד מילדיו, והוא עצמו נאלץ להחליט מי מהם יישלח לתא הגזים ומי יינצל.
דויד גרוסמן מראה לנו כיצד אותו פן מפלצתי של השואה מתגלגל והופך לחלק מחייו של הגיבור. הנאצים אילצו יהודים לנהל איזה חשבון בלתי נסבל את מי להקריב: בן בכור או בן צעיר, אם או ילד וכו’. עצם האפשרות לקיים את השיקול הזה הפך לחלק מעולמנו, גם אם אנו דוחים אותו בשאט נפש. מעת שאנו מודעים לכך שהיה מי שהכריח את הורינו, קרובי משפחה רחוקים, או אפילו יהודים זרים לנו להחליט מי מבני משפחתו יחיה ומי ימות, אי אפשר כבר להתעלם מן האפשרות הזו. כך מתקבע יסוד בזהות העצמית, אף שכולנו סבורים שהוא מעורר סלידה. שיאו של הסיפור, בו דובלה מתאר את ההתנסות הזו בגיל ארבע עשרה בה ניסה “להחליט” אם עדיף שאביו ימות או אימו, אינו אלא המשך טבעי לחוויית בני ‘הדור השני’, החלת ההתנסות הטראגית של ההורים על חייהם של הילדים, הרבה לאחר השואה.
ועוד מילה על הקשר בין הקומי והטראגי. פרופ’ דויד פלוסר, שהיה מורה ומנחה שלי באוניברסיטה העברית, גדל בפראג והכיר כמה מחברי ילדותו של פרנץ קפקא (שמוזכר כמה פעמים בספר). הוא סיפר לי שאחד מהם תיאר בפניו איך קפקא הצעיר קרא בפני חבריו את הקטעים הראשונים שכתב והם התפקעו מצחוק. מה שברבות הימים הפך לביטוי הספרותי האולטימטיבי לאדישות לגורלו של האדם ולאכזריות לא אישית היה בהתחלה – מצחיק. כך גם ברומאן הזה של דויד גרוסמן; המצחיק והטראגי הופכים לשתי פנים של דבר אחד. אולם בניגוד לקפקא, גרוסמן מפתה את הצופה בבדיחות משעשעות ומעתיק אותו לאטו אל עולם אפל ואכזר. הבדיחה היא האמצעי האחרון להימלט מההכרה שיש מי שנאלץ לחשב מי מבני שמפחה יחיה ומי ימות. ודובלה, ממש כמו יוסף ק. של קפקא, ממתין לגזר דין על פשע שלא ביצע.
?רוצים להגיב