על דיקטטורים ונשים – וירג’יניה וולף

פעמים רבות תהיתי מדוע דיקטטורים – ומשטרים דיקטטוריים – תמיד מדכאים נשים. מבחינה עקרונית, דיקטטורה ודיכוי של נשים הן שתי תופעות נפרדות. האחת היא שאיפה חסרת מעצורים לכוח ולשליטה, השנייה היא ניסיון להגביל את האפשרויות הפתוחות בפני נשים, ויכולה לכלול גם השפלה של נשים. מבחינה היסטורית, לעתים מזומנות הן מופיעות יחד: המיניות של היטלר, נושא למחקרים מעמיקים ומקיפים, מתוארת לעתים כצורך להשפיל נשים, למוסוליני הייתה תאווה אינסופית ליחסי מין, הוא החליף בנות זוג ללא הרף, בלי כל התחשבות ברגשותיהן. נדמה לי שיהיה קשה למצוא דוגמה הפוכה. אולם אם איננו מסתפקים באיזו אמירה כללית שדיכוי נשים הוא רק מקרה פרטי של פגיעה בזכויות הפרט, הקשר ביניהן נותר חידתי.

הסופרת האנגליה הדגולה וירג’יניה וולף (1982-1941) עסקה בשאלה הזו. ספרה “שלוש גינאות“, שנכתב בשנים 1936-1937, הוא מכתב בדיוני בתגובה לבקשה שהפנה אליה ג’נטלמן משכיל, להצטרף אל הכוחות הליברליים בניסיון למנוע מלחמה. אף שרוח המכתב נוגעת ללבה, היא מסרבת בטענה שהדרך היחידה למנוע את הפריצת המלחמה היא לשנות את היחס הבסיסי לנשים. “שלוש גינאות” הוא חיבור מרתק על צדדים שונים של אפליית נשים, ובכלל זה הקשר בין דיקטטורה לזלזול בנשים.

הדימוי הבסיסי ביותר של הדיקטטור, טוענת וולף, הוא של   אדם חזק וגברי. שליט נחרץ, תוקפני, קשוח וחסר רחמים — הוא התגלמות הגבריות. אין זה מקרה שדיקטטורים הם גברים ולא נשים; זה נגזר משורשי הדימוי של העריץ. ההאנשה של עצם רעיון הגבריות היא הדיקטטור. משטרים פשיסטים, היא ממשיכה וטוענת, ראו אך ורק תכונה נשית חיובית אחת: האמהות. זה הפן היחידי בחייה אל אישה שאינו מאיים על ההערצה לגבריותו של השליט. הספר נפתח בציטוטים ממנהיגים נאציים. גרינג אומר “המשימה של האישה היא להיות יפה ולהביא לעולם ילדים”, והיטלר טוען כי “הדבר היפה כל כך בטבע ובהשגחה העליונה הוא שלא יכול להיות קונפליקט בין המינים כל עוד כל מין ממלא את ייעודו הטבעי.”

חלק משמעותי של ההפרדה הפשיטסטית בין המינים — הגבר מגן על המשפחה והאישה מביאה ילדים — הוא היותו של הגבר המפרנס היחיד. משום שרק הוא מספק מזון וקורת גג, רק הוא זכאי לרכוש השכלה. דיקטטורים אף פעם אינם תומכים בהשכלה לנשים, משום שהיא עומדת בניגוד גמור להגדרה שלהם של נשיות וגבריות. הם מוקפים בנשים יפות שרואות את עצמן כמכשיר להתרבות.

זו, כשלעצמה, תובנת היסטורית מעניינת. אולם וולף ממשיכה ושואלת מדוע אנשים רבים כל כך סבורים  שהדימוי הגברי הזה מקסים כל כך. כדי להשיב על השאלה היא פונה אל מעמד הביניים באנגליה, אולם הטיעונים שהיא מעלה יכולים להיות נכונים גם בחברות אחרות. אם הדימוי של הדיקטטור היה זר לחלוטין לצופים, לא הייתה יכולה להיות לו השפעה נרחבת כל כך. חייב להיות בו משהו שמוכר לנו, משהו שמחבר אותו לחיים שלנו. אם, לדוגמה, אנו מביטים בתמונה של דיקטטור, אנחנו רואים בו משהו מעצמנו, “היא מרמזת שאין אנו יכולים לנער חוצננו מאותה דמות אלא שאנו עצמנו הדמות ההיא.” הצופה אינו מתבונן באופן פאסיבי על התמונה, כלומר “אין אנו צופים סבילים הנידונים לצייתנות שאין איתה התנגדות אלא שבמחשבותינו ובמעשינו יכולים אנו לשנות את הדמות ההיא.” במפגש הזה עם הדמות של הדיקטטור, לצופה יש לצופה תפקיד אקטיבי והוא משנה את הדמות כך שהתהיה דומה יותר לחייו שלו.

ואיך היא דומה לחייו של הצופה? בכך שהיא נוגעת לדימוי הנפוץ של הגבריות. הדיקטטור הוא הדוגמה המושלמת של הגבריות. וולף מתארת צילום של עריץ, “דמות של גבר היא זו; יש אומרים, ואחרים מכחישים,  שהוא הגבר בכבודו ובעצמו, תמצית הגבריות, הטיפוס המושלם שכל האחרים הם העתקיו הפגומים. וודאי שהוא גבר. עיניו זגוגיות; מבטיהן נוקבים. גופו, הדרוך בתנוחה בלתי טבעית, נתון במהודק במדים … בגרמנית ובאיטלקית קוראים לו פירר או דוצ’ה; בלשוננו קוראים לו עריץ או רודן.” הדיקטטורים אינם שונים במהותם מגברים אחרים — הם פשוט גברים נטולי פגמים שהכול מקנאים בהם.

אולם האם הצופים המביטים בתמונת העריץ הם גברים או נשים? הם משתייכים לשני המינים קובעת וולף. התפיסות העמוקות הללו של גבריות (ונשיות) נפוצות בקרב כולם. עריצים מגיעים לשלטון משום שמיליוני נשים וגברים מתחברים אל התפיסה שהם “גברים אמיתיים”.  ועד שזה ישתנה, אפילו אם יסולק רודן אחד, אחר יתפוס את מקומו. השחרור מהדימויים המיניים המעוותים הללו הוא הדרך המעשית היחידה להימנע מסכסוכים שיוצרים הדיקטטורים.