הצבעים של ירושלים

יש משהו מתעתע בנוף של המזרח התיכון: השמש היוקדת יוצרת צבעים עזים, אולם אוויר מלא אבק מטשטש את קווי המיתאר; חול מדברי מעניק לגוונים החיוניים של הסלעים, הגבעות החשופות ועצי הזית גוון דהוי וחסר חיים. אמנים אירופאים רבים ניסו לתאר את האור המיוחד והנוף היחודי, לעתים מזומנות תופסים אותו כאיזו פיסת ארץ היולית. מכיוון שהוא שונה כל כך מהנוף באירופה, הוא נראה להם לעתים כבעל אופי כמעט מיסטי, עם הוואדיות, הגבעות המתפתלות והצמחייה הדלילה.

אנה טיכו (1980-1894) הייתה ציירת ישראלית שהקדישה את חייה לתיאור ירושלים והרי יהודה. היא נולדה בברנו, אז חלק מהאימפריה האוסטרו-הונגרית. משפחתה עקרה לווינה בכדי להנות מהתרבות המשגשגת בה. אנה ביקרה לעתים קרובות במוזיאון אלברטינה, מביטה בהערצה בעבודותיהם של דירר וברויגל. היא לקחה חלק בחוגי אמנות, וכשהייתה בת ארבע עשרה החלה לצייר. כשהייתה בת שמונה עשרה, ארגון יהודי בשם “למען ציון” שלח את אברהם טיכו, בן דוד של אנה שהיה רופא עיניים, לפלסטינה בכדי להקים מרפאת עיניים בירושלים. אנה החליטה להצטרף לבן דודה. הזוג התאהב ונישא.

כשהגיעו לירושלים בשנת 1912 הייתה אנה בהלם גמור. הנופים, הצבעים, הבתים, האנשים — הכול היה שונה כל כך ממה שראתה עד כה. היא נדהמה כל כך מהסביבה הזרה עד שלא יכלה לבטא את רגשותיה באמצעות האמנות. במשך ארבע שנים לא ציירה ולו תמונה אחת.

כשפרצה מלחמת העולם הראשונה נקרא ד”ר טיכו, קצין במילואים בצבא האוסטרי, לדמשק, שם שימש כמנתח. הוא לא הצליח למצוא אחות מתאימה שתסייע לו. אנה התנדבה לשמש כאחות, תפקיד שהחזיקה בו עד מותו של בעלה. עם תום המלחמה הם שבו לירושלים וקנו בית יפה במרכז העיר. הקומה התחתונה הייתה מרפאת עיניים, וד”ר טיכו טיפל בחולים שונים — עשירים ועניים, קצינים בריטים ועולים חדשים, רובם ממוצא גרמני – כשאשתו משמשת כאחות.

עתה, לאחר שנים במזרח התיכון, אנה התרגלה כבר לארץ הזרה. והיא הייתה מוקסמת לחלוטין מהנוף סביב העיר. המדבר בפאתי העיר, הבתים המצופים אבן, אנה טיילה במשך שעות מסביב לעיר, מנסה לתאר את הנוף יוצא הדופן באמצעות עיפרון שחור בלבד. השיטוט לבד בגבעות הלא מיושבות סביב ירושלים היה מסוכן, אולם היא לא הסכימה לוותר עליו. היא התאהבה בסביבה הטבעית. היא הקדישה את זמנה לסייע לבעלה במרפאה וליצור תמונות נפלאות. ההשפעה של דירר ניכרת היטב בעבודותיה מתקופה זו: ציורי עפרון עדינים, תיאור מדויק של הנוף, אקספרסיביים מאוד. ההרים, האנשים ממוצא שונה, האור הייחודי – כל אלה מצויים בעבודות שלה.

בניגוד למרבית האמנים הישראלית בני אותה תקופה, אנה לא עשתה כל ניסיון לייפות את הטבע או את העיר. האמנות שלה הייתה מנותקת לחלוטין מרעיונות ציוניים. היא תיארה אדמת טרשים, קוצים גדולים, עצים ערומים, מבלי לקשט את האדמה החשופה או לרכך את המראה הבוטה שלה. לעתים התמונות נראות כמעט דתיות – הנוף היולי כל כך עד שהוא נראה כמייצג איזו ישות קדם-אנושית, כמעט אלוהית. אין שום התייחסות למוטיבים יהודיים או ישראליים, רק הסתכלות ישירה ובלתי אמצעית על הטבע.

בשנת 1960 הלך ד”ר טיכו לעולמו. אנה החליטה לעבור למוצא. הנוף מהבית שלה היה עוצר נשימה, אולם היא, נאמנה לדחף האמנותי הפנימי שלה, החלה לצייר בסטודיו. היא כבר לא חשה צורך לראות את הנוף בעת שתיארה אותו – עתה היא הניחה לזיכרון לעצב את אמנות שלה.

במאזן שבין תיאור ריאליסטי של חפצים קונקרטיים ותיאור של חוויה פנימית הייתה ידה של האחרונה על העליונה. אנה החלה לעבוד עם צבע וניסתה לתאר את ההתרשמות שלה מהנוף בעזרת צבעי פסטל. ההסתגרות בסטודיו, ההישענות על זיכרון, שהיה עכשיו אולי מעובד יותר, הולידו ציורים נפלאים של נוף ירושלמי. עבודותיה מתקופה זו חסרות את האופי המיסטי שהיה לעבודות המקדמות, אולם הן רכות יותר, עם צמחייה ופרחים, ואולי חושפות קירבה רבה יותר אל הארץ.

עולים רבים שהגיעו לארץ חשו תדהמה מהנוף, שהיה שונה כל כך מהסביבה הטבעית שלהם; לא שנרתעו ממכשולים אידאולוגיים או מחסמים חברתיים, אלא פשוט חשו זרים לנוף הארץ ישראלי. אנה, שהייתה ציירת מוכשרת כל כך, תיארה את התהליך האיטי, ולעתים כואב, של הסתגלות לאיזור גאוגרפי חדש. תחילה יש הלם ושיתוק; לאחר מכן יש ניסיון לתפוס את הארץ הזרה באמצעות תיאור מדויק של הפרטים; ולבסוף, לאחר הכלת הנוף, בא חופש פנימי לבטא הן קרבה והן הסתייגות.