המאמצים של פרציסקוס, האפיפיור הנוכחי, לנתב את הכנסייה אל דרך פרוגרסיבית יותר מעלים את שאלת השפעתו של האפיפיור. כמנהיג רוחני של מיליוני אנשים, עד כמה הוא יכול לשנות את הכנסייה ואת העולם? מאמיניו חיים במקומות שונים בעולם, מדברים שפות רבות, משתייכים לתרבויות שונות, אולם כולם רואים בו סמכות מוסרית עליונה. האם יכול מנהיג ללא צבא, אם אפשר לכנות אותו כך, להשפיע כמו מנהיגים מדיניים? ומה יקרה אם הנאמנות למדינה תעמוד בניגוד לנאמנות הדתית?
בראשית שנת 1963 הועלה על הבמה בגרמניה “ממלא המקום” מאת המחזאי הגרמני רולף הוכהות. הייתה זו הפעם הראשונה שמחנות הריכוז הוצגו על הבמה, ואז זה עורר מחאות נזעמות. אולם לא הייתה זו ההתנגדות היחידה למחזה; הנושא שלו היה בלתי נסבל בעיני רבים: הוא האשים את פיוס השנים-עשר, האפיפיור בזמן השואה, שלא גינה את השמדת העם היהודי באופן פומבי, בשעה שהיא התרחשה. על פי האמונה הקתולית האפיפיור הוא ממלא המקום של האל עלי אדמות, ולכן העדר התגובה שלו מוצג במחזה במונחים דתיים.
המחזה הוא מוזר ויוצא דופן. הוא משלב שתי סוגות ספרותיות שנתפסות כמנוגדות: מחזה היסטורי ויצירה דתית. הוכהות מציג טענות היסטוריות קונקרטיות בתוך מסגרת תיאולוגית. דוקטור מנגלה הוא התגלות השטן, ואושוויץ היא הדרך שבה הוא מתגרה באל. ובעוד השטן מנסה להשמיד חיים, שהם הבריאה האלוהית, המחבר מנסח את התובנות ההיסטוריות שלו – ואת ההסתייגות שלו מפיוס השנים-עשר.
הנאצים נמנעו במכוון מקרע גלוי עם הכנסייה, טוען הוכהות בהערות ההיסטוריות המצורפות למחזה. למרות הסלידה שלהם מהמסורת היהודית-נוצרית, לחלק מהמנהיגות הנאצית היה יחס אמביוולנטי כלפי הקתוליות. אמו של היטלר, מזכיר לנו המחבר, הייתה קתולית אדוקה שביקרה בקביעות בכנסייה בימי ראשון עם ילדיה. ובנוסף לכך, חיילים גרמנים רבים היו קתולים. התקפה פומבית על האפיפיור עשויה הייתה להוליד רגשות ניכור, אולי אפילו בעת הקרב, וזה עלול היה להחליש את גרמניה. משום כך ההנהגה הנאצית רצתה לטשטש את ההסתייגות שלה מהכנסייה, לכל הפחות עד תום המלחמה.
כל זה העניק לאפיפיור עוצמה רבה, טוען הוכהות. לו הוא היה מגנה את ‘הפיתרון הסופי’ באופן נחרץ וחד משמעי, ייתכן שהנאצים היו שוקלים שוב את התוכנית להשמדת יהדות אירופה. אבל פיוס השנים-עשר נמנע מכל גינוי. במחזה מובאות סיבות מעשיות ועקרוניות לשתיקתו. מבחינה מעשית, המשטר הנאצי נראה לו כמכשול אחרון בפני האידאולוגיה האנטי-דתית: הקומוניזם. מלבד זאת, הכנסייה חייבת לשמור על נטרליות משום שמאמיניה מצויים בשני הצדדים הלוחמים. וייתכן גם שיותר יהודים יינצלו אם תימנע מחלוקת גלויה עם הנאצים.
המחזה מייחס לשתיקתו של פיוס השנים-עשר גם סיבות עקרוניות: המשימה העליונה שלו כאפיפיור היא הגנה על הכנסייה, וזו מקדשת כל קורבן. ויש גם דיון תאולוגי על רצון חופשי ופרדסטינציה: “האם לא היה קיין, שרצח את אחיו, כלי בידי האל?” טוען האפיפיור. ייתכן שהיטלר הוא חלק מתוכנית אלוהית שאיננה מסוגלים להבינה.
אבל מה יעלה בגורלם של היהודים? הוכהות טוען כי זו הייתה תשובתו של פיוס-השנים עשר, הדמות ההיסטורית ולא רק במחזה: “כמו הפרחים באחו שממתינים מתחת לאדרת השלג של החורף למשב הרוח החמים של האביב, כך היהודים צריכים לחכות, להתפלל ולהאמין בבטחה ששעת הישועה האלוהית אכן תגיע.”
קתולים רבים נעלבו מן המחזה. כאשר הוא הועלה על הבמה באירופה ובארצות הברית ההצגה הופסקה לעתים מזומנות, הן על ידי מפגינים יהודים והן קתוליים. אולם “ממלא המקום” כלל אינו מחזה אנטי נוצרי. יש בו שתי דמויות שהן כעין קדושים, והם מקריבים את חייהם למען המאבק בנאצים: כומר קתולי וקצין גרמני פרוטסטנטי. הקדוש הקתולי אינו יכול לשאת את עמדתו המוסרית של האפיפיור, ומשום כך הוא מחליט לשאת את גורל העם היהודי ולהצטרף אל היהודים באושוויץ. כדי לשבור את רוחו מנגלה מאלץ אותו לפנות גופות מהמשרפה. זה מביא אותו לנטוש את דרך ההתנגדות הפאסיבית ולנסות לרצוח את מנגלה, שהורג אותו. הקדוש הפרוטסטני הוא איש מעשה. הוא מחבל בניסיונות של הנאצים להאיץ את השמדת היהודים. הוא נוצרי, כך הוא אומר, משום שהוא “מרגל של אלוהים” – אדם שמקדיש את עצמו להציל חיים, לשנות את פני ההיסטוריה.
בנקודה זו בזמן יכול היה האפיפיור להתעלות על תפקידו כמנהיג העולם הקתולי ולצאת כנגד פשעים אוניברסליים, אולם פיוס השנים-עשר בחר להגן על הקתוליות במקום להיות נאמן למחויבות שלו כממלא מקום האל עלי אדמות. שלא כמו כמרים זוטרים אחדים שהצילו חיי יהודים, הוא לא אמר דבר, ולא עשה מאומה בכדי להפסיק את השואה.
רבים תהו מה באמת היו המניעים שלו.
?רוצים להגיב