יש ספרי ילדים בלתי נשכחים. אולי משום שהם מנסחים בפשטות ובבהירות את השאלות הקיומיות הבסיסיות ביותר. הספרים הטובים ביותר נוטעים רעיון במחשבתו של הילד, שממשיך להתפתח ולהעמיק במשך שנים ארוכות. בשבילי ספרו של אריך קסטנר “אורה הכפולה” היה ספר כזה. האופן שבו הוא עוסק בהיבטים שונים של זהות מעלה שאלות של התפתחות האישיות ותפיסה עצמית.
הסופר הגרמני אריך קסטנר (1974-1899) היה פצפיסט ואנטי-נאצי. הוא החל לכתוב את “אורה הכפולה” בשנת 1942 וסיים אותו ב 1949. הוא נשאר בגרמניה במהלך המלחמה ופרסם ספרים נעדרי הקשר פוליטי. מיד עם פרסום הספר הוא הפך לרב מכר, ותורגם לשפות רבות.
העלילה כובשת ומקורית: שתי תאומות זהות בנות תשע, אורה ולי, הופרדו בילדותן. כשהוריהם התגרשו, כל אחד נותר עם ילדה אחת. לי גדלה אצל אביה, מנצח של תזמורת. היא מפונקת, שובבה, נועזרת ותוקפנית. אורה גדלה אצל אמא, שעובדת קשה לפרנסתה. היא ביישנית, מסודרת, אחראית, תלמידה מצטיינת, והיא מנהלת את משק הבית. שתיהן אינן יודעות שיש להן תאומה זהה, ומה קרה להורה שאינו מגדל אותן.
בדרך מקרה הן נשלחות בקיץ אל אותה קייטנה. מובן שכל אחת מהן נדהמת כשהיא רואה מישהי שנראית בדיוק כמותה. תחילה הן עוינות זו את זו, אולם לאחר מכן נוצרת קירבה בינהן, והן מגלות שהן אחיות תאומות. יחד הם זוממות להתחלף לאחר הקיץ, כך שלי תכיר את אמה ואורה את אביה: “השתיים עומדות להתחלף בבגדים, בתסרוקות, במזודות, בסינרים ובחיים.”
כשתמה הקייטנה לי נוסעה למינכן ומעמידה פנים שהיא אורה, ואורה נוסעת לווינה ואומרת שהיא לי. הקורא עוקב אחריהן בסקרנות, תוהה אם יוכלו לאמץ זו את חייה של זו. האם לי הפרועה תוכל להיות מנומסת ואחראית, לבשל ולהיות תלמידה למופת – והאם אורה הביישנית והעצורה תוכל להיות שובבה, בוטה ודעתנית? והאם ההורים ירגישו בשינוי?
ובכן, הבנות נכשלות באימוץ אופי שאינו שלהן. שני ההורים מבחינים בשינוי, אולם אינם חושדים במאומה. וכך גם המורות שלהן: “שבועות עברו מאז אותו היום הראשון … לי ‘שוב’ למדה לבשל. המורות במינכן הסתדרו איכשהו עם העובדה שקרנר הקטנה חזרה מן החופשה פחות חרוצה ופחות מסודרת וקשובה, אבל יחד עם זאת יותר חיונית ומהירת תגובה. והחברות הוינאיות שלה אינן מוצאות כל רע בכך שבתו של המנצח פלפי קשובה באחרונה יותר בכיתה ושולטת בלוח הכפל.”
ברור שיש סוף שמח לספר: ההורים מגלים שהבנות התחלפו, וזה מוביל לכך שהם נפגשים, מתקרבים זה אל זו ונישאים בשנית. אולם לבו של הסיפור הוא דיון מובלע בשאלה מהי זהות: האם אפשר להעמיד פנים שאת מישהי אחרת מבלי שאיש ירגיש בזאת, הציפיות של החברה מול האישיות של האדם, וחשיבותם של סטריוטיפים. אפשר אפילו לטעון שהספר עוסק בשאלה של אופי מולד אל מול השפעת הסביבה. משום שמדובר בתאומות זהות, משתמע כי האופי השונה שלהן הוא תוצאה של הסביבה בה הן גדלו. הילדה שגדלה עם הורה שהוא גבר ובסביבה עשירה מתפתחת באופן שונה לחלוטין מזו שגדלה עם אישה, ובסביבה שיש בה מצוקה כלכלית.
כילדה, נהגתי לתהות מה היה קורה לו הייתי מצויה פתאום במקום חדש ובלתי מוכר. האם הייתה זו התחלה חדשה: האם הייתי אדם שונה לחלוטין, זה שרציתי כל כך להיות, או האם ה’אני’ המוכרת הייתה שבה ועולה? היינו מצפים מספר ילדים שיעודד ילדים להשתנות, יגרום לקוראים הצעירים להאמין ששינוי הוא אפשרי. אולם שלא כמו מרבית סופרי הילדים, אין לקסטנר פה מסר חינוכי: כבר בגיל תשע האישיות מעוצבת ולמעשה אינה ניתנת לשינוי. למרות שכל אחת מהילדות מנסה באמת ובתמים להיות אחותה, שתיהן נכשלות.
הספר גם מעודד את הקוראים הצעירים לתהות לגבי עצמם: לו היו מתנהגים פתאום באופן שונה, איך ההמשפחה, החברים והמורים היו מגיבים? האם הם היו מרגישים בשינוי והאם היו רואים בו התפתחות שלילית או חיובית? כפי שאפשר היה לצפות, החברים והמורים של ‘לי’ מברכים על כך שהפכה לילדה רצינית וממושמעת יותר. כולנו יודעים שהחברה מעודדת ילדים להצטיין בלימודים ולנהוג בנימוס, גם במחיר אובדן החירות הפנימית. אולם מה קורה כשילדה ממושמעת הופכת פתאום להיות פרועה וסוררת? זה הרבה יותר מעניין.
המורים של ‘אורה’ מתלוננים, החברות אוהבות את החיוניות שלה אבל מסתייגות מהתוקפנות שלה, אולם לאמא שלה יש תובנות מעניינות. תחילה היא מאשימה את עצמה. לאחר מכן, בשיחה עם המורה, היא אומרת: “הילדה שלי צריכה להיות ילדה ולא מבוגרת מוקטנת! עדיף לי שהיא תהיה קרקרנית עליזה ומאושרת, מאשר שתישאר בכל מחיר תלמידך הטובה ביותר!” כלומר היא רואה ניגוד בין התמסרות להצלחה בלימודים לבין אושר.
אני אוהבת את “אורה הכפולה” משום שהספר גם מתאר את החיים כמו שהם וגם מבקר אותם. החברה דוחפת אותנו להתנהג באופן מסוים; אולם כשאנו עושים זאת, חלק מהחופש הפנימי הולך לאיבוד. הקונפורמיזם הוא מועיל מאוד, אבל יש בו גם יסוד הרסני.
הייתי רוצה שהילדים שלי יזכרו את האבחנה הזו של קסטנר.
?רוצים להגיב