נצרות בספרות ישראלית

ללמד סטודנטים ישראלים על ישו זו חוויה מרתקת מאין כמותה. אני לא מתכוונת לתיאולוגיה נוצרית, אלא לתיאור של ישו באוונגליונים (ארבעת הספרים הראשונים של הברית החדשה) כדמות ספרותית.

דורות רבים של יהודים ראו בישו אויב ויריב, מקור ליסורים אינסופיים. רובם אפילו לא ביטאו את שמו, אלא כינו אותו ‘אותו האיש’. בתקופה המודרנית, הציונות הייתה ממוקדת לחלוטין בעתידו של העם היהודי. העולם הנוצרי, אוסף מגוון של השקפות ודעות, נתפס רק מבעד למשקפיים הציוניות: תחום חיצוני ליהדות, שעיוות באכזריותו את האופי היהודי. בסופו של דבר עמדה זו עיצבה את מערכת החינוך הישראלית. גם היום מרבית בתי הספר התיכוניים אינם מלמדים את יסודות הנצרות, שהם, כמובן, הכרחיים להבנת העולם המערבי.

אבל האמנות, כפי שקורה לעתים מזומנות, בישרה את השינוי. מראשית המאה העשרים כמה סופרים ישראלים ביקשו לנסות ולבחון את דמותו של ישו מתוך נקודת מבט חדשה – לא כקורבנות של הנצרות, אלא כהוגים חופשיים שהושפעו ממנה. מאז ייסודה של מדינת ישראל הפך הרגש המשותף של מיעוט נרדף לתחושה של יכולת ועוצמה; ותחושה זו הולידה הסתכלות חדשה, נעדרת אמונות קדומות, על דמותו של ישו.

פנחס שדה (1994-1929), סופר ומשורר ישראלי, היה אחד ממבשריו של שינוי זה. הוא נולד בפולין ועלה לארץ עם משפחתו בגיל צעיר. דמות ססגונית, יש שיאמרו שנויה במחלוקת, נשמה פיוטית מוקפת מעריצים ומעריצות צעירים. בגיל 27 הוא פרסם את ״החיים כמשל״. הספר הוא אוסף תיאורים של חוויות אישיות, כל אחת מדגימה נושא מסוים. מספר שנים לאחר פרסומו הוא הפך לספר פופולרי בקרב צעירים.

אף שהמאורעות המתוארים בספר מתרחשים בישראל, זה כמעט ואינו ניכר לעין. הם יכולים היו להתרחש בכל מקום. שדה לא קיבל את הציונות ולא דחה אותה. הוא חי בספירה אנושית אוניברסלית; אמן שאינו כבול על ידי אידאולוגיה כלשהי.

״החיים כמשל״ מושפע עמוקות מדמותו של ישו ומן הברית החדשה: ההכרה בסבל האנושי, מחילה, אהבה רוחנית, והארה שיש בחיים הדתיים. המחבר בוחן את סביבתו מתוך פרספקטיבה שהיא בעיקרה נוצרית.

 פנחס שדה מתעלם לחלוטין מהשאלות ההיסטוריות הסבוכות ביחס לתולדות חייו של ישו. בעיניו הוא התגלמות הטוב האוניברסלי, מרפא החולים ומחולל הנסים. ואולם הוא גם מעונה ובודד, נבגד על ידי תלמידיו. פרק שנים עשר של הספר מוקדש לתיאור ישיר של חייו ומותו של ישו. בלילה ירושלמי קר ורטוב, קופא בעליית הגג בביתו, מביט שדה מבעד לחלון והעולם נראה כ״חשרת ענן אחת אטומה, שחורה, נצחית״. בייאושו פונה המחבר לקרוא על ישו ״הוא, אשר אגדת חייו קראתי (אולי בפעם העשרים, אולי בפעם החמישים)״.

נקודת המוצא שלו להתחבר אל דמותו של ישו הוא תחושת הבדידות; רגש אנושי בסיסי של היות האדם לבדו, בידוד אקזיסטנציאלי. מתוך עצב הוא פונה למצוא נחמה באיש המושלם הזה, שכולו נדיבות ועדינות, וגם הוא התנסה בבדידות: ״הוא היה בודד במלוא תבל, כי אמו ואחיו, כמסופר, אמרו שסר טעמו, ותלמידיו, בשעה המכרעת, נטשוהו; וכך חי את מהותם האמיתית והעירומה של חיי האנוש. הוא דיבר על חיים אחרים, על ארץ אחרת, על זמן אחר, על חדרים, פנים, עונות השנה, גוויות ואהבה אחרת… “.

לאחר מכן הוא מתאר את הנסים שחולל ישו מתוך רחמים על העניים, החולים והאומללים, מתוך אהבה לחוטאים, לבו כאב כשראה את הסבל האנושי. שדה מתייחס גם אל ההיבט הספרותי של הברית החדשה. כשהוא מתאר את הדרשה על ההר, הוא אומר ״אחר כן (מספר הכתוב) עזב את המדבר ובא הגלילה. ושם עלה על גבעה והביע את היפות במלים שהובעו אי פעם בפי המשורר. הוא דיבר על הנחמה הצפונה, כפרי בתוך הזרע, באבל; על הרוויה הכמוסה בתוך הצמא; על מלכות השמים המזהירה בזוהר עמום, אבל בלתי דועך, מבין בלויי הסחבות של הקיום האנושי…״. גדולתו של ישו היא, איפוא, גם במעשים וגם במלים.

התלמידים מקשיבים מתוך ריכוז; חלקם נראים מבולבלים מעט,  נתקלים בפעם הראשונה בהיבט הזה של הנצרות. הנה כמה מחשבות ושאלות שהעלו:

– אם ישו היה אדם נעלה ומואר,  איך יכול להיות שהכנסייה הייתה אכזרית כל כך, ובפרט אלינו, היהודים?

– מדוע פנחס שדה לא המיר את דתו לנצרות? האם אפשר להאמין בנצרות מבלי להיות נוצרי?

– אני בטוחה ששדה הכיר היטב את התנ״ך. איך הוא יכול לומר על דבריו של ישו ״היפות במלים״?

-לא ידעתי שישו השתמש במשלים רבים כל כך. נדמה לי שזה מותיר יותר מקום לחוויה דתית אישית מאשר החוקים היהודים הנוקשים.

-כשאני מסתכל על התיאור הזה של שדה, אני שואל את עצמו באיזה מובן ישו היה נוצרי, ולא יהודי?

לנצרות בספרות ישראלית II לחץ כאן

לנצרות בספרות ישראלית III לחץ כאן