La Coiffure
מה חשוב יותר – הנושא של יצירת אמנות, או האמצעים האמנותיים שמשמשים להצגתו? רעיון או אווירה שהאמן רוצה להעביר לנו, או הבחירה הספיציפית בקומפוציזציה, צבעים, צורות? הקשר המסובך בין רעיון מופשט לבין המימוש שלו ביצירת אמנות הוא נושא מרכזי באסתטיקה, והוא נידון בהרחבה בתולדות האמנות. ההנחה המובלעת בדיונים אלה היא שיש התאמה בין השניים: אמנים משתמשים בצורות ובצבעים שונים בכדי לתאר תוכן, רגשות, אמונות וכד’. הם נעזרים בכל האמצעים האמנותיים העומדים לרשותם בכדי ליצור אפקט כלשהו.
לפי דעתי, ב’לה קואפור’ (התסרוקת) ניסה דגה להעמיד במבחן את ההנחה הזו.
אדגר דגה (1917-1834) הוא צייר ופסל צרפתי, שעסק גם בצילום. הוא נולד למשפחה אריסטוקרטית עשירה, ומשום כך יכול היה להתעמק באמנות מבלי לחפש קונים ליצירותיו, לפחות עד למותו של אביו. אז נאלץ למכור חלק מהתמונותיו בכדי לכסות על החובות של האב. בדרך כלל הוא נתפס כשייך לזרם האימפרסיוניסטי, אף שהיבטים מסוימים של יצירותיו מפרידים בינו לבין אימפרסיוניסטים אחרים – בפרט הקומפוזיציה המחושבת היטב, וההסתייגות שלו מציור בטבע, מחוץ לסטודיו. הרישומים והפורטרטים שלו נפלאים. הוא אמן יצירתי מאוד שתמיד חיפש דרך חדשה, ביקש לטשטש את הגבולות בין אמצעים אמנותיים שונים ובין אמנויות שונות. היו שטענו שההתנסות שלו בצילום השפיעה על הקומפוזיציה בתמונותיו.
דגה מתואר פעמים רבות כטיפוס ‘מתבודד’, נוטה להתבדלות. למרות שהתרועע עם אמנים אחרים והושפע מהם, קשה היה להיות ידיד שלו. רנואר אמר עליו: “איזה יצור זה, הדגה הזה! כל החברים שלו נאלצו לעזוב אותו. אני הייתי האחרון שעזב, אבל גם אני לא יכולתי להישאר.” שמרן נוקשה, אנטישמי מוצהר, פרשת דרייפוס אף העמיקה את שנאתו ליהודים. אולם למרות שאישיותו הייתה שונה מדימוי של האמן כאדם פתוח וסובלני, הרוח היצירתית שלו הייתה יוצאת דופן. היא הגיעה לידי הבשלה מלאה בשנותיו האחרונות, כאשר הוא נטה פחות אל הנטורליזם ויותר אל ההפשטה. “לה קואפור” נוצרה בין 1900-1896, והייתה שייכת למאטיס.
כאשר ראיתי את התמונה בפעם הראשונה ב’נשיונל גאלרי’, עמדתי נדהמת. הצבעים עזים וחיוניים כל כך (אם כי למרבית הצער התמונה נמצאת דווקא באחד החדרים החשוכים יותר); רק לעתים נדירות רואים תמונות צבעוניות כל כך במוזיאון. כתום עשיר, אדום, מעט בורדו, זה יוצא דופן כל כך. אבל הייתה לי גם הרגשה שיש איזו טעות בתמונה – כמו חוברת צביעה שנצבעה בניגוד להוראות. השמלה של האישה הצעירה שיושבת כתומה, כמו גם השיער שלה, הקיר האחורי, הוילון, ואפילו על הלחי שלה יש כתם כתום. צביעה של חפצים סמוכים באותו צבע היא מפתיעה; היא עומדת בניגוד למוסכמה האמנותית הבסיסית ביותר – אבחנה בין חפצים באמצעות צבע שונה.
ובכן, הציור הזה כולל גם נושא וגם אמצעים אמנותיים, אבל הם לחלוטין בלתי קשורים. מבחינת תימטית, אנחנו רואים אישה צעירה, ואישה מבוגרת יותר – משרתת או אמא שלה – מסרקת את שערה. באופן מוזר השיער נראה כמו יצור נפרד, שאינו שייך לאף אחת מהן. הייתי אומרת שהנושא של הציור הוא נשיות, מי שולט במיניות של האישה הצעירה. ידוע שדגה היה מוקסם מנשים מסתרקות. אבל אם מתמקדים בצבעים מתגלה תמונה כמעט שונה לחלוטין: הכול כתום, מלבד האישה המבוגרת – והשולחן. השיער של האישה הצעירה מתמזג כמעט לחלוטין ברקע הכתום הזוהר. מנקודת מבט זו, הציור נסב על האישה המבוגרת. האם התכוון דגה להעביר מסר חברתי? אולי על מקומם של משרתים? אין תשובות ברורות לשאלות הללו.
לבו של הציור הוא אופיו הכפול. דגה מפריד כמעט לחלוטין בין דמויות לצבעים, בין שני היבטים של הציור שבדרך כלל הם שלובים לגמרי: מחד גיסא צבע כתום חזק, ומאידך הידיים העדינות של שתי הנשים.
היסטוריונים של אמנות נוטים לתאר את דגה כ’צייר אובייקטיבי’: הוא אינו מזדהה עם האנשים המתוארים בתמונה ואינו שופט אותם. הוא מבקש רק להביא תיאור מדויק של המציאות, אולם כזה הכולל גם חרדות, רגשות, תפיסות. אבל התיאור הזה אינו מתאים לציור הזה, שהוא שונה במידה רבה מהסגנון הרגיל שלו. אפשר להסיק מכך שיש פה נטייה ברורה להפשטה. אולי הנושא של הציור איננו התסרוקת, “לה קואפור”, אל התהליך של מימוש רעיון באמצעות צורות וצבעים – כלומר התהליך האמנותי עצמו.
למרות שאני מאד מתרשמת מעבוד בהם הצבע החזק שולט ,עדין קשה לי לקבל עבודות אמנות ללא נושא שמעורר איזה אסוציאציה לתאןר . כלומר אם אמן אבטרקט מסוים נותן באופו אסוציאטיבי לעבודתו, עדין זה עשוי להשאיר אותי מנותקת חויתית ממנה
האמת היא שלמרות הצבעים העזים, יש משהו מאוד אינטלקטואלי בציור הזה, ולא חוויתי. זה נראה במבט ראשון כמו משהו רגשי מאוד, אבל בעיני זו בעיקר אמירה תאורטית על אמנות
היתרון הגדול של צייר על צלם זה השליטה שלו על כל נקודה בתמונה, צבע, גון, רויה, קומפוזיציה – הכל בשליטתו, בתור צלם אני יכול רק לקנא בציירים על היכולת הזאת, בתור צלם אני יכול רק למסות לחשוב אחרת ולתכנן מראש אתהציום כך שיהיה חומר גלם טוב למה שאעשה איתו אח”כ על המחשב, לימוד של ניתוח תמונות כמו שאת עושה נותן לי כלים מצויינים לעבודנ עתידית,
מעניין מאוד! אני מניחה שהניסוי הזה של דגה היה בלתי אפשרי בצילום. אבל נדמה לי שראיתי צילומים שעובדו לאחר הצילום, אולי במעבדה