נצרות בספרות ישראלית III
יחסה של היהדות אל דמותו של ישו הנוצרי היה יחס של הסתייגות ושנאה. הוא לא נקרא בשמו, אלא “האיש ההוא”, וסיפור הצליבה והולדת הנצרות נתפסו כמקור לייסורים ורדיפות אינסופיים. אולם הציונות הולידה יחס שונה אל הצלוב (שנידון כבר בבלוג זה). הולדתו של ‘היהודי החדש’ יצרה הסתכלות חדשה על הנצרות: לא מתוך פרספקטיבה של מיעוט נרדף אלא דווקא מתוך נקודת מבט חילונית מודרנית. סופרים ישראלים אימצו נקודת מבט חיובית כלפי ישו או הבליטו את חשיבותם של מוטיבים נוצריים בתרבות הישראלית.
אולם ספרו של עמוס עוז “הבשורה על פי יהודה” מגלם התייחסות שונה ויוצאת דופן אל הנצרות. הוא בוחן את סיפור הצליבה דווקא מנקודת מבטו של יהודה איש קריות, מי שנתפס כבוגד שהסגיר את ישו תמורת בצע כסף וכך הביא לצליבתו. זהו רומן עשיר ומורכב, יש בו תיאורים עוצרי נשימה, והוא מחבר בין הפרשנות של יהודה איש קריות לבין הסכסוך היהודי-ערבי בשנים הראשונות לקום המדינה.
שמואל אש, איש צעיר, רגיש ומעט מבולבל, נוטש את לימודיו באוניברסיטה ומוותר על כוונתו להשלים מחקר על יהודה איש קריות. הוא נשכר לארח חברה לגרשום ואלד, אדם זקן וחולה שמתפלמס בלא הרף. כשוואלד למד על עבודת המחקר של שמואל הוא שוקע בניתוח דמותם של ישו ויהודה. יחד עמו מתגוררת עתליה, אישה יפה ומסתורית בשנות הארבעים לחייה. שמואל מתאהב בה ומחפש את קרבתה. הקורא מגלה שהיא הייתה נשואה למיכה, בנו היחיד של גרשום ואלד, שנרצח באכזריות במלחמת העצמאות. אביה של עתליה, שאלתיאל אברבנאל, השתייך אל מיעוט יהודי שהתנגד להקמת מדינה יהודית ריבונית וחיפש פתרון אלטרנטיבי לסכסוך בין העמים. בן גוריון, לשיטתו, היה נגוע במשיחיות, וההתעקשות שלו להקים ישות מדינית יהודית רק הולידה אסון. אברבנאל מקיים קשרים עמוקים עם ערביי הסביבה, ונתפס על ידי החברה כבוגד, “אוהב ערבים”. אולם לאחר נפילתו של מיכה הוא מסתגר בבית יחד עם עתליה וואלד, ונותר שם עד מותו.
השאלה הגלויה בה עוסק הספר היא: מהי בגידה? עוז מביא תשובות שונות. יהודה איש קריות לא היה בוגד אלא דווקא המאמין האדוק ביותר של ישו. אמנם מלכתחילה נשכר כמרגל, אולם הוא הפך למאמין נלהב שסבר בתמימותו שישו יקום לתחייה בעת הצליבה. ומשזה לא קרה הוא הגיע לידי ייאוש גמור והתאבד. יהודה, שנוצרים רבים רואים בו אב-טיפוס של יהודי, נתפס בטעות כבוגד. עוז אינו הראשון שמציג את יהודה כמי שהואשם שלא בצדק בבגידה. הטיעון שהוא עצמו היה חלק מתוכנית אלוהית התקיים מהמאות הראשונות לספירה ועד לפרשנויות בנות זמננו.
בהקשר מודרני, אברבנאל הוא הבוגד: מי שמעז לחשוב באופן שונה, אינו נגרר אחרי העדר, מציג עמדות בלתי מקובלות לעתים מזומנות נתפס כבוגד. עצם ההתבדלות עלולה להיתפס כבגידה, בפרט כשמדובר בקבוצה שנדרשת להקריב חיי אדם למען קיומה.
אולם השאלה העמוקה יותר העולה מן הרומן היא שאלת הזהות העצמית היהודית: כיצד מתמודדים היהודים עם תפיסתם כבוגדים? ברובד הגלוי מתוארים ישו ויהודה מתוך עיניים ישראליות; ברובד הנסתר מתוארים יהודים הבוחנים את עצמם על פי האמונה הנוצרית. גרשום ואלד ושמואל אש, ישראלים שניהם, אחד מבוגר ואחד צעיר, מתמודדים לא רק עם דמותו של יהודה אלא עם התפיסה העמוקה של היהודי כבוגד, כמי שמוכר את אמונתו תמורת כסף. לאורך הסיפור כולו הם מתייחסים לא רק אל יהודה מן הברית החדשה אלא גם אל ה’יהודי’, שם תואר של קבוצה שהם עצמם משתייכים אליה.
שמואל, הצעיר מבין השניים, מתמודד עם הסטריאוטיפ באמצעות טיעון בעל אופי אוניברסלי: מי ששונה עשוי להיתפס כבוגד. “‘מי שמוכן להשתנות,’ אמר שמואל, ‘מי שיש בו העוז להשתנות, תמיד הוא ייחשב בוגד בעיני אלה שאינם מסוגלים לשום שינוי ופוחדים פחד מוות מפני שינוי ואינם מבינים שינוי והם מתעבים כל שינוי. שאלתיאל אברבנאל חלם חלום יפה, ובגלל חלומו היו שקראו לו בוגד.” יהודה לא בגד אלא השתנה. ממרגל הוא הפך למאמין שהוביל את ישו אל הצליבה משום שהיה בטוח שיקום לתחייה. שמואל הצעיר מבטא השקפה נפוצה – ומעט נאיבית לטעמי – שרואה בשנאה לשונה, לאחר את המקור לאנטישמיות. בהקשר ישראלי היא מביאה הציבור לראות במי שחושב אחרת בוגד.
גרשום ואלד, לעומתו, רואה את הסטריאוטיפ של היהודי הבוגדני בהקשר של העולם הנוצרי בן-זמננו. “בעיני מיליוני נוצרים פשוטים כל יהודי ויהודי נגוע בנגיפי הבגידה” הוא אומר, ומספר כשהיה סטודנט בווילנה קרא פעם עיתון עברי באוטובוס. נזירה שישבה לידו אמרה לו בעיניים מלאות דמעות “‘הרי הוא היה כל כך, כל כך מתוק, איך יכולתם לעשות לו את זה?’ אני, מצדי, התאפקתי בקושי שלא להשיב שביום ובשעה שבהם אירעה הצליבה היה לי במקרה תור אצל רופא שיניים.” ברוחו של ואלד התפיסה העוינת של היהודי כבוגד היא חיונית וממשית היום ממש כמו לפני שנים בווילנה.
הישראלים, על פי עוז, נושאים את הסטריאוטיפ של הבוגד ממש כפי שנשאו אותו יהודים לפני הציונות. מבחינה זו אין הבדל מהותי בין ה”היהודי החדש’ לבין היהודי הגלותי – ברוחם הם מתקיימים בעולם שבו עליהם להפריך אשמה שנגזרת רק מעצם היותם יהודים.
ובכל זאת: עתה, בניגוד לדורות קודמים, הם מעזים להעלות את שאלת ההתמודדות עם הסטריאוטיפ השלילי. ייתכן שההסברים שהם מביאים לא תמיד משכנעים, אולם קשה לי לראות רומן כזה נכתב לפני כמה עשרות שנים, אפילו לא בידי עמוס עוז.
לנצרות בספרות ישראלית I לחצו כאן
לנצרות בספרות ישראלית II לחצו כאן
?רוצים להגיב