מותו של אבי, משה ברש, היה התנסות קשה מאוד בשבילי. בפעם הראשונה בחיי היה לי מגע ישיר ובלתי אמצעי עם המוות. חלפו כבר שנים, אבל אני עדיין זוכרת את התחושה החריפה של ריק; משהו יקר נקרע בכוח, מותיר תחושה קשה של שבר. למעשה, זו ההרגשה שמזכירה יותר תהום – רגע אחד שבהיסח הדעת מסתתרת המחשבה הרציונאלית, מיד חשתי שאני צונחת את כאב טהור.
כמובן שלא יכלתי לומר מהו מוות. כמו מרביתנו, יכולתי לומר מה הוא לא: אבי לא ישב בכורסה שלו, הוא לא היה שקוע בקריאה, לא ניהלנו עוד שיחות, ובריאותו הרופפת כבר לא הייתה מושא לדאגה מתמדת.
אחרי השלב הראשון של הלם ובלבול, נוכחתי שיש לי צורך לחשוב עליו באיזו צורה קונקרטית. רוב בני האדם, בין אם יש להם איזו תחושה מעורפלת שהאדם שנפטר קיים באיזשהו אופן ובין אם הם מאמינים במישרין בהישארות הנפש, אינם יכולים להמנע משאלה בסיסית ופשוטה: היכן נמצא מי שזה עתה נפטר? רבים חשים שהוא ‘בשמים’. המבנה הרוחני הבסיסי ביותר שלנו כולל דימויים ויזואליים של האדם, גם אם זה לאחר מותו.
אני מודה שקשה לי להתחבר אל הרעיון של גן עדן וגיהנום, אני לא יודעת בדיוק למה. אולי זו ההנחה המובלעת בהם שהאדם הוא או טוב או רע; אולי זה נובע מאופיים של תיאורי גן העדן, שנראים לי מאוד לא אקטיביים, כמעט ריקים מתוכן. לכל היותר יכלתי אז לתאר את אבי מתקיים באיזה ‘חלל’.
במקרה בדיוק באותו זמן נתקלתי בספר שעוסק בתפיסת המוות במצריים העתיקה. ספרו של יאן אסמן “מוות וישועה במצריים העתיקה” כולל ניתוח יסודי ומפורט של תפיסת המוות בתרבויות שונות, ובכלל זה במצרים העתיקה. הוא בוחן את הנושא המענין הזה מנקודת מבט אנתרופולגית: מה אפשר ללמוד על חברה מתוך יחסה אל מוות? האם המוות הוא פשוט סיום החיים, או התחלה חדשה? האם הוא שלילת החיים הוא המשכם? האם המוות חשוב יותר מן החיים או פחות?
נקודת המוצא של אסמן היא שמוות יוצר תרבויות. האדם תמיד ראה את המוות כחלק מרכזי בחייו, ומשום כך הוא עיצב את עולמו. אולם התרבות המודרנית יוצאת דופן במובן זה: היא מסלקת את המוות, דוחה אותו. “רק תרבויות מעטות מאוד מסלקות את המוות כפי שאנו עושים. החיים במחיצת המתים הם אחד הביטויים השגורים ביותר של תרבויות אנושיות, וכפי שנראה כאן מצויי לב הקיום האנושי.”
בנצרות, טוען אסמן, החיים שלאחר המוות חשובים יותר מהחיים עצמם; שם מתממשים השכר והעונש האמיתיים. ביהדות מגולמת השאיפה לחיי נצח בילדים, נכדים ונינים. בדת של מצריים העתיקה המוות נתפס לעתים מזומנות כשינוי, מעבר, מסע ארוך אל הכתר של אוזיריס.
הרעיון הזה של מת שעורך מסע היה חדש לי. בדימיון שלי המוות היה קבוע, בלתי משתנה; משהו שמרגע שהוא קרה הוא סטאטי לחלוטין. לעומת זאת התפיסה המצרית העתיקה ראתה את החיים לאחר המוות כדינאמיים וחיוניים: “האדם שנפטר עזב, והמסע שלו אל החיים שלאחר המוות כלל בראש וראשונה התרחקות מן המוות.” הוא צריך היה לחצות את ‘האגם הגדול’, מקווה מים עצום, להישמר מיצורים מעוררי אימה, להיזהר שלא להישאר על גדות האגם, שם המתים באמת מתים. והמסע הזה, מרתק אבל מסוכן, היה מסע ‘רשמי’, אם אפשר לכנות זאת כך. המתים זכו להגנה, ולא היה כל צורך לדאוג שמה יטילו בהם דופן בעולם הזה. האלים היו מענישים קשות את מי שהשמיץ את המתים.
התפיסה הזו של המוות, שנתקלתי בה לראשונה, עזרה לי מאוד. לא שהכאב נעלם, אולם הרעיון החדש הזה של התרחשות לאחר המוות הביא איזו נחמה. בלא כל קושי יכולתי לתאר את אבי מצוי במסע ארוך, כשהנוף המשתנה והיצורים המוזרים בדרך מספקים את הסקרנות הבלתי נדלית שלו. והמסע הזה היה גם מתאים לאופי הפעיל שלו; הרעיון שהוא מבלה בגן עדן נראה לי כמעט לא טבעי.
איש אינו יודע איך נראה המוות; אבל לעתים אימוץ של דימוי כלשהו של האדם שנפטר לאחר מותו משנה את ההתנסות באובדן ובשכול.
Jan Assmann, Death and Salvation in Ancient Egypt. Ithaca N.Y., Cornell University Press. 2005.
?רוצים להגיב