לדמיין את השואה – דויד גרוסמן

עיין ערך אהבה

שנים של התעמקות בהסברים שונים של השואה הביאו אותי למסקנה שאי אפשר באמת להבין את התופעה ההיסטורית הזו. אף שחלק מהניתוחים ההיסטוריים הם מרתקים, מעוררי מחשבה ומאתגרים, תמיד אני חשה שהם לא מביאים הסבר מספק לתופעה ההיסטורית הטראגית הזו. והיום, כשמחקרים רבים כל כך הוקדשו כבר להבנת הנאציזם ותוצאותיו, קשה אפילו למצוא נקודת מבט חדשה ולא מוכרת.

ב”עיין ערך: אהבה” מביא דויד גרוסמן (1954-       ) נקודת מבט יוצאת דופן: זו של ילד, בן לניצולי שואה. הספר כולל ארבעה סיפורים, קשורים זה לזה. הראשון, “מומיק”, מתאר כיצד ילד בן תשע מבין באופן הדרגתי מה קרה “שם”, בגרמניה ובמזרח אירופה.

הסיפור מתחיל כשאחיה של סבתו של מומיק מובא לביתם ממוסד לחולי נפש: אדם זקן, מנותק מהמציאות, שסבור שהוא עדיין חי תחת כיבוש נאצי. מומיק אוהב את “הסבא החדש”. הוא מטפל בו והולך בעקבותיו כשהוא יוצא מהבית. יום אחר יום יושב סבא על ספסל רחוב, עושה תנועות מוזרות, אומר מלים בלתי מובנות.  ואז מופיעים לאטם ניצולי שואה אחרים, ממרתפים חבויים וממקומות מסתור בלתי ידועים, “דווקא זקנים כאלה, שעד עכשיו לא הרגישו בהם בסמטה”, מתגודדים סביב סבא, מדברים בלשון המובנת רק להם. הילד בן התשע עומד לידם, מאזין לדבריהם בשקיקה.

מובן שהוא אינו יכול להבין על מה הם מדברים; אולם הוא שם לב שיש כמה מלים שחוזרות על עצמן: ‘שם’, רכבות, אקציות, זונדר קומנדו, מצעדים. מומיק ממציא סיפור ילדים, והופך את המלים הללו לחלק מהסיפור. סבא והחברים שלו, כמו גם אבא ואמא, חיו כפי הנראה בממלכה קסומה, שנקראה ‘ארץ שם’, והיו בה טירות ואבירים, אינדיאנים התקיפו אותה וחיילי קומנדו אמיצים הגנו עליה. בממלכה היו מלך ומלכה, ארמונות וגשרים, ורכבות מבריקות ומצוחצחות: “היו גם רכבות בסביבה, אבל זה לא כל כך ברור. אולי כמו הרכבות שאחיו הסודי ביל מספר לו עליהן. רכבות כמו אלה שהפראים והאינדיאנים היו מתקיפים? הכול מעורבב לגמרי. אצל אבא שלו בממלכה היו גם מבצעים גדולים ומפוארים שהשם שלהם אקציות, לפעמים היו עושים (בשביל הגאווה של תושבי הממלכה כנראה) מצעדים צבאיים נהדרים, כמו ביום העצמאות. שמאל, ימין, שמאל, ימין צועק אבא של מומיק מתוך שינה, לינקס, רעכטס הוא צועק בשפה הגרמנית שבלה בשום אופן לא מסכימה לתרגם לו”.

כך הילד החכם ובעל הדמיון הופך את המלים המוזרות של סבא לחלק מסיפור דימיוני. אולם יש ביטוי אחד שלא עולה בידו להבין: כל ניצולי השואה מדברים על “החיה הנאצית”, ומומיק הילד אינו מבין על איזה יצור הם מדברים. בלה השכנה מסבירה למומיק שהחיה הזו יוצאת בחשיכה, והוסיפה “החיה הנאצית יכולה בעצם לצאת מכול חיה, אם רק יתנו לה את הטיפול המתאים ואת האוכל המתאים.” מומיק מתחיל לנעול חיות במרתף, מתוך תקווה שהחיה הנאצית תצא מתוכן.

אולם העולם הדמיוני הזה, של אבירים וחיילים, מנוגד לאבחנה נוספת של מומיק: הוא חש בסבל של סבא, בכאב ובייאוש של ניצולי השואה. הוא רוצה לצוד את החיה הנאצית  ו”לאלף אותה ולהפוך אותה לטובה”, בכדי שהם לא יסבלו עוד. הוא מחליט ללכת לספרייה ולחפש מידע על החיה המיסתורית הזו; שם הוא נחשף באופן הדרגתי לתמונות המזעזעות של השואה. הוא רואה תמונה של ילד מרים ידיים בכניעה (למה ההורים שלו לא דואגים לו?),  תמונה אחרת של הורים הנאלצים לבחור בין שני ילדיהם (למה הם בוחרים ילד אחד ולא את השני?), חייל מאלץ אדם זקן  להרכיב על גבו זקן אחר. הדימויים הויזואליים הקשים ביותר של השואה נמצאים שם, ומומיק יושב שעות בספרייה ומביט בהם, אחד אחרי השני.

המסע הילדותי הזה להבנת “החיה הנאצית” הוא למעשה ניסיון להבין את הנאציזם במונחים הפשוטים והבסיסיים ביותר. העדר ניסוח מתוחכם מדגיש את השאלות הפשוטות שכולנו שואלים: איזה זה יכול היה לקרות? האם יש איזשהו הסבר לשלל הפרטים שמרכיבים את ההשפלות הללו, את האכזריות, את רצח העם?

ואולם חשובה ככל שתהיה השאלה הההיסטורית הזו – המובאת פה בצורה מבריקה ומקורית – הסיפור מצייר את ההשפעה ההרסנית שיש למפגש עם רוע צרוף. מצבו הנפשי של מומיק מתדרדר; בסוף שנת הלימודים הוא נשלח לפנימייה, ואמו מבטיחה לו כי “יש שם אוויר צח ואוכל טוב”.  אין ילדות נורמלית כשמוקפים באנשים החיים בזכרונות נוראים כל כך. דויד גרוסמן מביא פה את תמצית התתנסות של ילדיהם של ניצולי השואה, שהיו מודעים היטב לטראומות של בני משפחתם אך  לא יכלו לשאול עליהן – או לקבל את התשובות.

?רוצים להגיב