דת ותפיסת הזמן

דת ותפיסת הזמן

מירצ’ה אליאדה (1907-1986) הוא גדול חוקרי הדתות במאה העשרים. הקיום האנושי, הוא טוען, כולל שני תחומים נפרדים: החילוני והדתי. לכל אחד אופי ומאפיינים משלו, והבנה שונה של זמן. תפיסת זמן חילונית היא התפתחות מהעבר להווה, ואז אל העתיד. תפיסת זמן דתית היא משהו אחר לחלוטין: כאשר מאמינים לוקחים חלק בטקס דתי, הם עשויים לחוות את האלוהות בעוצמה רגשית כמו בתקופה בה נוצרה אותה דת. לפיכך, הגבולות הרגילים של הזמן נפרצים והאדם מתחבר אל האל כמו ב”אילוד טמפוס”, ‘זמן המקורות’ כאשר נוצרו הדתות. למשל, נוצרי המשתתף במיסה בכנסייה יכול לחוות את נוכחותו של ישו ממש כמו מאמיניו במאה הראשונה. הוא עשוי לחוש שהניסים של ישו יכולים לחול עליו. אם הוא חולה, ישו יכול לרפא אותו. לפיכך במסגרת החוויה הדתית אפשר, גם אם באופן מוגבל, לחזור אחורה בזמן.

למרות התרומה הייחודים של אליאדה ללימודי הדתות, הוא לא היה הראשון שהתעמק בפן זה של הדת.  פיודור דוסטוייבסי פרסם את יצירת המופת  שלו “האחים קרמזוב” בשנת 1880. אפשר לקרוא פרק אחד, “האינקוויזיטור הגדול“, בנפרד מהרומאן כולו. זהו סיפור קצר – יש שמכנים אותו משל – המתאר אירוע יוצא דופן: ישו בא חזרה לעולם לביקור קצר, בתקופת האינקוויציה. הוא מופיע בסוויליה, ומחולל נסים שונים – מרפא חולים, מקים לתחייה ילדה מתה. אנשים מזהים אותו מיד; טוב ליבו כובש אותם. אולם כשהם הולכים בעקבותיו ומעריצים אותו מופיע האינקוויזיטור הגדול מטיל המורא, לאחר שהעלה על המוקד כמה כופרים. הוא אוסר את ישו, וקובע כי למחרת היום הוא יועלה על המוקד. האשמה שלו, אומר האינקוויזיטור, היא שבעת הביקור הקצר בעולם הוא מפריע למשימותיה של הכנסייה; כבר אין בו צורך.

ניתן לפרש את הסיפור הקצר הזה, שהוא מבריק ומסובך, בדרכים שונות; אחת מהן היא סביב שאלת הדת ותפיסת הזמן. אם האירועים שהיוו את הולדת הנצרות היו מתרחשים שוב, מאות בשנים מאוחר יותר, האם הייתה להם אותה משמעות דתית? או, בניסוח כללי יותר, האם דתות מונותאיסטיות הם תופעה שמשתנה על פני הזמן, או שהן ביסודן אמונה קבועה בלתי משתנה? דוסטוייבסקי, כמו תמיד, מספק תשובה מורכבת ומעוררת עניין.

כשמדובר במפגש האישי עם האל, מתוך יצירת מופת קצרה זו עולה כי אנשים בימינו היו מאמינים בישו והולכים בעקבותיו ממש כפי שנהגו בני המאה הראשונה: “הוא הופיע בשקט, מבלי שהבחינו בו, ובכל זאת, מוזר להגיד זאת, כל אחד הכיר אותו. האנשים נמשכים אליו באופן אינסטינקטיבי; הם מקיפים אותו ונוהרים אחריו. הוא נע ביניהם עם חיוך עדין של רחמים אין-סופיים. שמש האהבה זורחת מלבו, כוח קורן מעיניו המדהימות; מעורר את ליבותיהם והם מחזירים לו אהבה. הוא מושיט את ידיו אליהם, מברך אותם. חסד מרפא קורן מן המגע איתו, אפילו מבגדיו.” כפי הנראה ישו היה מעורר היום התלהבות רוחנית ממש כמו זו שיצר לפני אלפיים שנה.

אולם הדתות המונותיאסטיות הן גם מוסדות; קהילות, מנהיגים, שלעתים יש להם כוח פוליטי רב, מנהגים משותפים, מסים ועושר, ואולי יותר מכול, הפיכת האירועים הדתיים הראשוניים לדרך חיים שלמה ומקיפה. כאן, טוען האינקוויזיטור, אי אפשר ללכת אחורנית בזמן. הדת כדרך חיים התפתחה על פני הזמן, ויצרה מנהגים וחוקים שונים, שהם לעתים שונים באופן מהותי מאלה שהתקיימו ב’זמן המקורות’.

לאמתו של דבר, הטענה של האיקוויזיטור היא רדיקאלית עוד יותר: ישו שחרר את האנושות משום שנטע את התקווה שהבחירה החופשית של האדם, העדפת הטוב על פני הרע, תהפוך את האדם למאושר. אולם האושר האנושי הוא בדיוק הפוך: “אז ניתן להם את האושר השקט והפשוט שיאה ליצורים חלשים, כי זה טבעם. נשכנע אותם לא להיות גאים כפי שאתה הרמתם אותם אל על והורית להם להיות גאים. אנחנו נראה להם כמה הם חלשים ושהם בעצם ילדים הזקוקים לרחמים. אושר של ילדים הוא האושר המתוק מכול. הם ייעשו כנועים ויתגודדו סביבנו בפחד, כמו אפרוחים מתחת לכנפי התרנגולת.” מובן כי מתוך נקודת מבט ספקנית זו, האינקוויזיטור רואה את ישו כפולש לא רצוי;  הוא החל תהליך היסטורי שהכנסייה מנסה לתקן. הוא יצר ציפיות שאי אפשר  לממש אותן, והתוצאה היא אכזבה ותו לא.

ואיך נגמר הסיפור? האם ישו מוצא להורג שוב? ברור שלא, זה היה מחייה את ‘זמן המקורות’. האינקוויזטור לא רוצה שזה יקרה. ישו אינו אומר ולו מילה אחת במהלך הסיפור. “האיש הזקן משתוקק להאזין לקולו, לשמוע את תשובתו; עדיפות מלים מרירות על פני שתיקה. לפתע הוא קם; לאט ובשקט הוא מתקרב אל האינקוויזיטור, רוכן אליו, ונושק ברכות על שפתיו חסרות הדם, בנות שמונים ושבע שנים. זו היא תשובתו היחידה. האינקוויזיטור הגדול רועד. עווית לא רצונית נראית בזווית פיו. הוא הולך אל הדלת, פותח אותה, ואומר לישו ‘לך, ואל תשוב עוד.. אל תחזור.. אף פעם! לעולם! ואז הוא משחרר את ישו אל החשיכה. האסיר נעלם.’

‘ומה עם הזקן?’

‘הנשיקה חורכת את לבו, ואבל האיש הישיש נותר איתן בדעתו ובחוסר אמונתו.'”

?רוצים להגיב