האם זה פמיניזם? עמוס עוז

אם וילד/ רות שלוס

אם וילד/ רות שלוס

חייו של עמוס עוז (2018-1939), כפי הנראה הסופר הישראלי הידוע ביותר בעולם, השתנו באופן טראגי כשהיה בן שתים-עשרה: אמו, שסבלה מדיכאון, התאבדה. בן יחיד להורים משכילים ממזרח אירופה, הוא גדל באחת השכונות העניות והדתיות של ירושלים. שנתיים לאחר מותה של אמו הוא חש שאינו יכול להישאר עוד בבית; הוא עבר להתגורר בקיבוץ בגפו. מרבית הקוראים הישראלים היו מודעים לטראומה הזו של עוז עוד בטרם הוא תיאר אותה באוטוביוגרפיה שלו “סיפור אל אהבה וחושך” (2002).

“מיכאל שלי”, שראה אור בשנת 1968, הוא אחד הרומאנים הישראלים הראשונים המתוארים בגוף ראשון מפי אישה. חנה גרינבאום, אישה צעירה ילידת ירושלים, היא סטודנטים מוכשרת לספרות. היא מתאהבת במיכאל, סטודנט לגיאולוגיה  מחולון שבא ללמוד באוניברסיטה העברית. באווירה החמורה והעגמומית מעט של ירושלים נרקם סיפור אהבה בין השניים. הם מתחתנים  ונולד להם בן. מיכאל הוא סטודנט חרוץ ושאפתן, נחוש להשלים את הדוקטורט בגיאולוגיה. חנה, לעומתו, מפסיקה ללמוד ומתחילה לעבוד כעוזרת לגננת בגן ילדים דתי, על מנת לפרנס את המשפחה.

חנה היא אישה מוכשרת, בעלת דמיון וסקרנית, אך מעורערת בנפשה. במהלך הקריאה הקורא לומד להטיל ספק בדבריה, משום שלעתים היא אינה מסוגלת להפריד בין ההתנסות הפנימית שלה לבין המציאות. הסיפור מתחיל במשפט המזעזע “אני כותבת משום שאנשים שאהבתי כבר מתו”, אולם לאחר מכן מסתבר שזה אינו נכון. היא ‘נזכרת’ ששיחקה עם שני ילדים ערבים בילדותה, וגם זה מתברר כסיפור דימיוני. כאשר בעלה מגויס במבצע סיני בשנת 1956 היא מנסה לחלות; ביום חורף ירושלמי קר היא יוצאת מרפסת אחרי המקלחת, ערומה למחצה: “אך סגר בעלי אחריו את הדלת, ואני זינקתי יחפה מן המיטה וחזרתי לעמוד בחלון. הייתי ילדה פראית וסוררת. כשיכורה דרכתי את כל מיתרי קולי כדי לצעוק ולשיר. הכאב והתענוג ליבו זה את זה. הכאב היה תוסס ומתוק. ניפחתי את ריאותי. שאגתי”. היא חולה בדלקת ריאות ואינה יכולה לטפל בעצמה ובבנה. וכמו בחייו של עמוס עוז עצמו, בעת שמצבה הנפשי מתדרדר מנהל בעלה רומאן עם עמיתה, וכך דוחף אותה עוד יותר אל התהום.

לעתים חנה תופסת את עצמה כחפץ, כדרך להדוף את הכאב של חיי היומיום. במקום לתאר את הרגשות שלה היא מציירת את עצמה כפי שנדמה לה שאחרים רואים אותה: “אני מונחת. שום מקרה לא ייגע בי עוד. זה מקומי. אני כאן. כזאת. אני לעצמי דומה. גם בשמלת הקיץ שקניתי לי, בעלת קו מתניים גבוה מאוד, אני לעצמי דומה. הכינו אותי בזהירות, ארזו בעטיפה יפה, קשרו בסרט אדום והניחו על המדף, קנו וקילפו, השתמשו והניחו”.

באופן מפתיע, זהו אולי הסיפור ישראלי הראשון המסופר בגוף ראשון נשי. לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר התפיסה של הישראלי החזק המגן על עצמו הייתה נפוצה מאוד, עוז מתאר את האישה השברירית הזו, חייה בגבולות המציאות האובייקטיבית, מנותקת לחלוטין מהחיים בארץ. היא אדישה למאורעות היסטוריים ולוויכוחים פוליטיים – למעשה אם בעלה לא היה מגויס, כפי הנראה לא הייתה יודעת שפרצה מלחמה. היא רואה רק את רחובותיה של ירושלים, ואת הדמיונות והאשליות שלה.

ובכן, האם עמוס עוז  תיאר את חנה מנקודת מבט פמיניסטית? בסופו של דבר היא אישה מעורערת בנפשה, אישה שאין לתת בה אמון מלא שתדאג לעצמה ולבנה. חנה היא אולי סמל מוקצן של תכונות המצויות באופן מתון יותר בקרב נשים: הססנות בבחירת מקצוע, צורך מתמיד בחיזוקים, דימוי עצמי המושתת על מראה חיצוני, צורך ילדותי להתפנק, אפילו איזה התרכזות עצמית וניתוק מן החברה. בכדי לא להגיע לשולי החברה, בראש וראשונה צריך להתגבר על מכשולים פנימיים.

בהקשר ישראלי, השבריריות של חנה מפליאה עוד יותר. מיד לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר האמונה בכוח צבאי והגנה עצמית הייתה רווחת מאי פעם, וחיילים קרביים היו הגיבורים האולטימטיביים, חנה היא הדמות הספרותית הראשונה המתארת את החיים פה בגוף ראשון. אולם ההסתכלות שלה שונה כל כך מהנראטיב הלאומי, של ‘יהודי חדש’ חזק וגברי. אולם עמוס עוז מתעקש: קולה של חנה צריך להישמע; היא חלק מהחברה הישראלית ממש כמו אלופים וחיילים. הבחירה בגוף ראשון נשי היא הצהרה חד משמעית שהנראטיב הישראלי צריך לכלול גם חוויות של אנשים כמו חנה.

במבט לאחור, לעמוס עוז הייתה תובנה היסטורית עמוקה. בתקופה שבה החרדה מהמלחמה הביאה את מרבית הישראלים להיאחז עוד יותר באידאל של הגנה עצמית, הוא ביקש להציג עמדה מורכבת, רחבה ופתוחה יותר של החברה הישראלית, כזו שתכלול נשים וגברים, חלשים וחזקים, אנשי מעשה ואנשי רוח.

3 Comments

  • Anonymous says:

    מעניין!

  • david elmoznino says:

    תקופה של איפוריה
    האם הסופר היה כל כך חכם והייתה לא הרגשה שהאמונה בכוח הצבאי והחיילים בניצחון במלחמה ששת ימים ובגיבורים והעם באיפוריה יכול להשתנות לרעה.
    מדינת ישראל יצאה למלחמה באין ברירה אחרי תקופה מלחיצה . אחרי קרבות בכל החזיתות היה הניצחון היה הכי גדול בהיסטוריה תוך 6 ימים כיבוש רמת הגולן שיטחי יהודה ושומרון , רצועת עזה ושחרור העיר ירושלים . אחרי ששת הימים השתנתה המציאות הישראלית כליל נפתחה תקופה החדשה בישראל הרגשה של העם היא של מדינה גדולה שבירתה ירושלים תקופה של איפוריה, צצו מלא אלבומי ניצחון מפוארים ובהם תמונות מהקרבות של גיבורי המלחמה מצב הרוח הלאומי השתפר פלאים.

?רוצים להגיב