נדודיו של ילד – אהרון אפלפלד

אפלפלד

עדויות אישיות מהשואה הן לעתים מזומנות קשות מנשוא. עינויים פיזיים ונפשיים, תיאורים של אכזריות בלתי נתפסת, הנוכחות הכמעט מוחשית של המוות — לעתים קרובות הם מגיעים עד לגבול המתקבל על הדעת של ייצוג אמנותי. אבל התקופה ההיסטורית הטראגית הזו, שהשפיעה על חייהם של מיליונים, יצרה התנסויות שונות מאוד. לא כל היהודים גורשו למחנות ההשמדה. היו שנדדו על פני אירופה, עם מטרה אחת ויחידה: לשרוד יום ועוד יום, בתקווה שסופה של המלחמה קרב.

אהרון אפלפלד (1932-     ) הוא סופר ישראלי חד עין ומעורר השראה, חבר כבוד של האקדמיה האמריקאית לאמנות ומדעים. ספריו הרבים תורגמו ללשונות רבות. הוא נולד בבוקובינה (אז רומניה, היום אוקראינה). אמו נרצחה עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, והוא ואביו גורשו מצ’רנוביץ, עיר מגוריהם, לטרנסניטריה, מחנה ריכוז נאצי שנוהל על ידי רומנים. הם אולצו ללכת ברגל עד המחנה; אביו של אהרון נשא אותו, אף שהוא היה כבר בן שמונה. וכשהגיעו לשם, הופרדו האב והבן. באורח פלא הצליח אהרון להימלט, והוא נדד לבדו במשך שלוש שנים באירופה. לאחר המלחמה הוא הצטרף אל פליטים אחרים ב’מחנות לאנשים עקורים’, ומשם עלה ארצה. לאחר מכן הוא שירת בצבא, התיישב בירושלים, והחל במה שעתידה להיות קריירה ספרותית מזהירה.

הרומאנים של אפלפלד מרתקים, וחורגים מעבר לנסיבות ההיסטוריות אותן הם מתארים: החיים היהודיים באירופה במאה העשרים, מלחמת העולם השנייה והשואה, וראשית החיים בישראל. בשנת 1999 הוא פרסם אוטוביוגרפיה קצרה, ״סיפור חיים״, בה הוא מתאר את ילדותו בצ’רנוביץ, ההתנסויות שלו בזמן המלחמה, והשנים הראשונות בארץ.

הזיכרונות הללו מעניינים מאוד. בעיניי התיאור של תקופת המלחמה הוא מרתק במיוחד: ילד נודד לבד בעולם, קוטף פירות, מחפש מקום לישון בו, מתחבא מאיכרים אוקראינים שישמחו למסור אותו לידי הגרמנים. החוויה המתמדת שלו היא הפחד; הוא מתרחק מכל דבר שהוא חזק, פתוח, בטוח בעצמו: ״בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים … במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. ביער הייתי מוקף עצים, שיחים, ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור אתי עד עצם היום הזה״.

הנדודים ביער העירו גם את הרגש הדתי. אפלפלד גדל בבית חילוני, ״אני בא מבית מתבולל שלא היה בו שום ריח של אמונה דתית. היו בו הרבה שקט, הרבה הקשבה, הרבה יחסים עדינים, אך הכול היה מושתת על מצע רציונלי. הדת הממוסדת נחשבה נעדרת רגש אמיתי, וולגרית ומזויפת״. רק הטבע השופעה בבית סביו וסבתו בכפר עורר בו איזו תחושה של מיסתורין.

אולם כשתהלך לבדו ביער, אלוהים הפך איכשהו לישות ממשית, אמיתית ממש כמו הזיכרונות שלו מאביו ואמו. חוקרי דת נוטים להצביע על קרבה בין נטייה דתית לבין רגשות כלפי בני משפחה; עדותו של אפלפלד תומכת בכך. ״לימים, כשברחתי מן המחנה והייתי ביער, חזרו אלי תחושות המיסתורין אלו. בטוח הייתי כי אלוהים יגאל אותי ויחזיר אותי אל הוריי. לאמתו של דבר, כל ימי המלחמה התמזגו הוריי עם האלוהים, מעין להקה שמימית מלווה של מלאכים שעתידה לבוא ולחלץ אותי מתוך חיי האומללים״.

לחיים לבד הייתה גם השפעה נוספת: אפלפלד התרגל לשתוק, לא לדבר. סביבה עויינת והעדר חברים או בני משפחה הביאו אותו לחיות במעין דממה. מה ששמע היה קול פנימי, אולי שיחה בין אביו, אמו ואלוהים. מאוחר יותר כשעלה לארץ והצטרף לתנועת נוער, כמו רבים בני גילו, ״ימי עליית הנוער היו קשים לי, בין השאר, משום שלפתע פתאום הייתי מוקף ילדים בני גילי ונאלצתי לדבר. נוכחותם של הילדים והדיבור היו קשים לי כל כך עד שלא פעם עמדתי להימלט״.

מאוחר יותר אפלפלד השתלב בחיים בארץ, והייתה לו קריירה ספרותית עשירה מאוד. אולם עבודותיו חושפות את עקבות האבחנות המוקדמות הללו. הגיבורים שלו הם לעתים קרובות אנשים מופנמים, לעתים מוגבלים מבחינה גופנית, שקועים בעולמם הפנימי ומתקשים לבטא אותו. והם  – כמעט תמיד – עקורים מביתם.

?רוצים להגיב