אלזה לסקר-שילר: שירת הניכור

LaskerSchulaer2cropped

סיפור חייה של אלזה לסקר-שילר היא סיפורה של יהדות גרמניה משלהי המאה התשע עשרה ועד למלחמת העולם השנייה: יהודים שלא חשו כל שייכות אל דרך החיים היהודית, כפי שהייתה נהוגה במזרח אירופה, אולם גם לא התבוללו באופן מלא בחברה הלא יהודית. אולם זוהי גם ביוגרפיה מרתקת וטראגית של משוררת מקורית ומוכשרת במיוחד, ששיריה זכו לתשבוחות גם בימי חייה וגם לאחר מותה.

אלזה נולדה בשנת 1869 באלברפלד שבגרמניה, בת למשפחה יהודית מתבוללת. כילדה היא ידעה שהיא יהודייה, אולם לא הכירה כלל את המסורת היהודית. ביום כיפור נהגו הוריה לערוך ארוחה גדולה לחברים, ואלזה הקטנה תהתה את מה בדיוק הם חוגגים. בשל מחלה היא עזבה את בית הספר בגיל אחת עשרה, ורכשה השכלה מפי אמה, גם היא משוררת. כשהייתה בת שלוש עשרה נפטר אחיה האהוב; שמונה שנים לאחר מכן מתה אמה. אלזה הייתה צעירה יוצאת דופן: מעט דכאונית, יצירתית, בעלת דמיון עשיר, אקסצנטרית.

היא נישאה והתגרשה פעמיים, וילדה בן שאיש לא ידע מיהו אביו, דבר מאוד לא שגרתי באותה התקופה. בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים היא הייתה דמות מרכזית בחוגי הבוהמה הברלינאית: השירים שלה זכו להערכה רבה. לבושה בבגדים יוצאי דופן, מתעלמת מכל מוסכמה חברתית, היא נהגה להסתובב  בבתי הקפה של ברלין עם בנה, נערצת על ידי אמנים ואינטלקטואלים, אחת הדמויות המרכזיות של  האקספרסיוניזם הגרמני. בשנת 1932 היא זכתה בפרס קלייסט היוקרתי. אולם השירים שכתבה באותה תקופה חושפים את תחושת הניכור שלה: מעולם לא חשה חלק מחוג חברתי, תמיד בודדה, שקועה בעולם הרוחני האישי שלה. היא לא הרגישה שייכת לחברה הגרמנית, אולם הייתה מנותקת מהחיים היהודיים.

אנטישמיות גוברת הביאה את אלזה לשקוע בלימוד יהדות. משום שלא ידעה דבר על האמונה והמנהגים, היא החלה לקרוא את התנ״ך. הדמויות המקראיות הפכו ברוחה לחיוניות וצבעוניות, ממש כאילו היו בני דורה – והאופן שבו תיארה את ‘ירושלים של מעלה’ מזכיר מקום שאפשר באמת לבקר בו.  השירים והתמונות שלה מתארים את סיפורי התנ״ך באופן חריף ומלא דמיון. אוסף שירים ידוע שלה, ״שירים עבריים״ מתמקד  בדויד, שאול ודבורה הנביאה.

בשנת 1927 מת בנה פול משחפת. שבורת לב, השירים מתקופה זו עוסקים  בעצבות ובמוות. בשנת 1933, כשהייתה בת ששים וארבע, קבוצת בריונים נאצים היכו אותה ברחוב. כששבה לביתה החליטה, בדרכה האימפולסיבית, לעזוב את גרמניה לאלתר. היא לא אמרה לאיש מחבריה שהיא עוזבת, וכתוצאה מכך היא הוכרזה כנעדרת, עד שנמצאה בריאה ושלמה בשוויץ.

אלזה נסעה שלוש פעמים לפלסטינה. שני המסעות הראשונים הותירו בה רושם ועז, והיוו השראה לכמה תמונות ושירים נפלאים. בשנת 1939, בגיל שבעים, היא נסעה בפעם השלישית לירושלים. אולם עם פרוץ מלחמת העולם השנייה השלטונות השוויצרים לא התירו לה לשוב לשוויץ.

היא חיה שש שנים בירושלים, עד למותה. היא סבלה מעוני, מחלות, ובעיקר מבדידות. לעתים קרובות נראתה מאכילה חתולי רחוב וציפורים, תוך שהיא מדברת אליהם; אישה מוזרה – שלא לומר מופרעת – המתעלמת מכל דבר מלבד חיות וכמה חברים, עולים מגרמניה. יהודה עמיחי זוכר שילדי ירושלים לעגו לה. לאה גולדברג מתארת אותה ״ בית הקפה היה כמעט ריק. היא ישבה במקום הרגיל שלה, אפורה כמו עטלף, קטנה, ענייה, מנוכרת… – העוני הנורא והבדידות האיומה של המשוררת הדגולה״.

המפגש בין ירושלים האמיתית לבין זו הדמיונית היה קשה מאוד בעבור אלזה, אולם לא לחלוטין הרסני. באותה תקופה שררה בעיר איזו תערובת של רוח אוניברסאלית עם מנהגים של עיירה קטנה. המתח בין יהודים לערבים, העוני בחלק מהשכונות, עולים לרגל מכל הדתות, הסמלים דתיים היקרים לרבים כל כך, – כל אלה היו רק פרטים בדרכה הרוחנית. הידיעות שהגיעו מגרמניה דיכאו אותה עד מוות, היא דאגה לחבריה, אולם הייתה מודעת לחלוטיןלכך שלאחר השואה אין לה לאן לשוב. היא ציירה תמונות רבות של ירושלים, והשלימה את אוסף השירים האחרון שלה, ״הפסנתר הכחול שלי״.

בשנת 1945 אלזה מתה בודדה בביתה. היא נקברה בבית העלמין שבהר הזיתים. רק מעטים הגיעו להלוויה שלה.

הפסנתר הכחול שלי/אלזה לסקר-שילר, 1943

יש בביתי פסנתר כחול

ותו איני יודעת

אך מאז העולם התאכזר בכול,

במרתף הוא בחושך השער.

פורטות ארבע ידי כוכב

– אשת ירח בסירה מזמרת –

ורוקדים עכברים בצלצול עכשיו.

נשברו בפסנתר כל מיתריו

אבכה את מתת התכלת.

מלאכים טובים, פתחו נא לי

– אכלתי מפת מרורים –

שערי השמים פתחו כבר לי

גם נגד האיסורים.

(תרגום: י עמיחי)

?רוצים להגיב