אל האינסוף ומעבר לו: תפיסת הזמן שלנו

clock

מיכאיל בולגקוב, בספרו הפנטסטי ״המאסטר ומרגריטה״ מתאר ביקור של השטן במוסקבה בימי שלטונו של סטלין. הוא פוגש שני אינטלקטואלים אתאיסטים והם שוקעים בשיחה על השגחה אלוהית ומקריות. השטן מזדעזע כשהוא מגלה כי שני בני השיח שלו אינם מאמינים באלוהים, ובכדי לשכנע אותם בקיומו של האל הוא טוען כי בני אדם חיים למשך זמן קצר כל כך, הם אינם יכולים לתכנן דבר אפילו ״לתקופה קצרה עד גיחוך, נאמר, למשל, אלף שנה״. שני האתאיסטים מוחים, אמנם נכון שהאדם אינו חי לנצח אבל אין פירושו של דבר שהוא אינו יכול לתכנן לעתיד. השטן ממהר לתקן אותם: ״כן, האדם הוא בן תמותה, אולם זו מחצית הצרה. הבעיה העיקרית היא שהוא לעתים בן תמותה באופן פתאומי, זה העניין״.

בדרך הומוריסטית מבריקה בולגקוב מראה לנו איך תפיסת הזמן האנושית היא לעתים מבולבלת ולא קונסיסטנטית. ביסודו של דבר היא מורכבת משני חלקים: הראשון הוא הבנה כללית כי אנחנו לא נחיה לנצח, האדם הוא בן תמותה, ואירועים בלתי צפויים ובלתי נשלטים יכולים לשנות את חייו. המרכיב השני הוא כלל התוכניות והחלטות שלנו, שהם נבדלות לגמרי מהמרכיב הראשון: האדם מתכן את העתיד הקרוב והרחוק ומתכונן אליהם. למרות ההבנה שלנו שהזמן העומד לרשותינו אינו אינסופי, וכל דבר מתוכנן עלול להשתנות בן רגע, לרובנו יש תוכניות לימים, חודשים, שנים, אולי אפילו עשורים.

לעתים יש הבדל משמעותי בתפיסת הזמן בין אנשים דתיים וחילוניים. לאנשים דתיים, בפרט אילו המאמינים בדתות המונותיאיסטיות, יש תפיסת זמן שהיא גם נרחבת יותר וגם מוגדרת יותר. הדימויים של בריאת העולם הם קונקרטיים ומוחשיים, מעודדים את המאמינים להתייחס אליהם, להפוך אותם לחלק מעולמם הרוחני. יצירות האמנות הרבות המתארות את השלבים השונים של בריאת העולם מלמדים עד כמה חשוב היה חלק זה של האמונה בדורות הקודמים. גם סוף העולם מתואר בבהירות, כל אחד על פי אמונתו, אולם הזמן תמיד עתיד להסתיים, מה שמכונה ‘אסכטולוגיה’. הדימויים של מה שעתיד לקרות בקץ כל הימים שונים מדת לדת, אולם מה שמשותף להן היא האמונה כי לזמן יש סוף.

לאנשים חילוניים, לעומת זאת, יש תחושה פחות ממוקדת של זמן. מרביתם מוצאים כי התורות השונות על הווצרות היקום הן מעורפלות ולא ברורות, ובאשר לזמן עצמו —  מבחינה רציונאלית הוא נתפס כאינסופי, אבל ברמה הרגשית זוהי אמונה מופשטת לחלוטין. באז שנות אור, הדמות האהובה כל כך מסרט האנימציה ״צעצוע של סיפור״ צועק ״אל האינסוף… ומעבר לו״, וכך מעיד עד כמה מושג ה’אינסוף’ הוא כמעט חסר משמעות, אם אפשר לקפוץ אל מעבר לו. לעומת זאת ההתמקדות בפרקי זמן קצרים היא לעתים אינטנסיבית מאוד, והפחד מכך ששעה, אחר צהריים, יום, שבוע יעברו הופך לעתים לחרדה. דוקטור סוס אמר ״כל כך מוקדם, וכבר נהיה מאוחר כל כך״.

החיים בארץ הופכים את שאלת תפיסת הזמן לפחות תיאורתית. כמעט כל היבט של החיים פה מעלה את שאלת תפיסת הזמן. למשל, כשחושבים על סכנת הפצצה האיראנית, מהו טווח הזמן הרלוונטי? יש האומרים שההיסטוריה היהודית ארוכת השנים מעידה שאנו יכולים לעמוד בצרות רבות, והפצצה האיראנית היא רק מכשלה נוספת. תודעת השואה לעומת זאת יוצרת את התחושה כי כשמדובר בשאלה קיומו של העם היהודי, אסור לבזבז רגע! אנשי צבא טוענים כי הזמן הרלוונטי אינו קשור כלל עם איזה ‘שעון פנימי’ שלנו, אלא הוא פשוט הימים והשבועות שייקח לאיראנים להשלים את הרכבת הפצצה—וגם אורך זמן זה שנוי במחלוקת. ומה אומר בנימין נתניהו? מהי תפיסת הזמן המנחה אותו? הנאום שלו בעצרת הכללית של האו״ם ב-2012 החל ב״המלך דויד שלט במדינה יהודית בבירתנו הנצחית, ירושלים״; אז הוא הציב את ״הכוחות המודרניים״ מול ״חשכת ימים הביניים״. הוא המשיך בהתייחסות לשואה ואמר כי ״אילו שהתנגדו לפנאטיות חיכו יותר מדי. בסוף הם ניצחו, אך במחיר נוראי״, וסיים את הנאום בפס אדום על ציור של פצצה, שאינו אלא קו על דיאגרמת זמן.

למרבית הפלא, התפיסות השונות כל כך הזמן מתקיימות אצלנו במקביל. אולי כדאי לשוב אל המלים החכמות כל כך של מיכאיל בולגקוב: מה שעלינו לזכור הוא לא שאנו בני תמותה זה — קל לעיכול  — אלא שתהיה אשר תהיה תפיסת הזמן שלנו, שעות או מאות, היא עלולה להשתנות ולהתהפך בן רגע.

?רוצים להגיב