היהודי החדש

יעקב שטיינהרדט, ״יהודים בתפילה״ 1918

יעקב שטיינהרדט, ״יהודים בתפילה״ 1918

אהרון אבני, ״פורטרט עצמי כחייל״, 1948

אהרון אבני, ״פורטרט עצמי כחייל״, 1948

מה היא תרבות? במאתיים השנים האחרונות הייתה שאלה זו מקור לויכוחים רבים בקרב היסטוריונים, פילוסופים ואמנים. ג’פרי הרטמן, בספרו המרתק The FatefulQuestion of Culture מציג הסברים ופרשנויות שונים. הוא מבחין בין ‘ציווילזציה’, שהוא תיאור כללי יותר של האנושות כולה, ו’תרבות’, ערכים והיסטוריה משותפים לקבוצה כלשהי: ״תרבות אמורה לקיים, מבחינה פסיכולוגית וחברתית, את האפשרות של צורת חיים משותפת״. תרבות של קבוצה או עם הוא הצטברות הדרגתית של ערכים משותפים על פני שנים רבות. בחינה של מורשת לאומית תגלה בדרך כלל רצף מהעבר אל ההווה; משמעותה היא המשכיות מהדורות הקודמים אל הערכים המשותפים הנוכחיים.

במובן זה, התרבות הישראלית היא שונה. הציונות מעצם טיבה היא התנתקות מעבר. כבר בשלהי המאה התשע עשרה מרבים ההוגים הציוניים היו ביקורתיים מאוד כלפי החיים היהודיים במזרח אירופה. הם תיארו את היהודי הגלותי כחלש, כמי שאינו מסוגל להתגונן, פאסיבי ולא יצרני. אולם רובם בכל זאת הודו שחיי הרוח בגולה הם מקור לגאווה.

היהודי החדש, זה שיוולד בארץ ישראל, אז פלסטינה, יהיה חזק, אמיץ, מסוגל להגן על עצמו, ויצרני. ‘יצרנות’ על פי הציונות באותה תקופה הייתה עיסוק בחקלאות. התיאורים הציונים המוקדמים של היהודי הגלותי לעתים קשים לעיכול; לפרקים הם קרובים מאוד לעמדות אנטישמיות. החיים היהודיים נראים עלובים ומעוותים. תפיסה זו עיצבה את הדורות הראשונים של ישראלים ילידי הארץ שגודלו ברוח זו –  עד כדי כך שכשהגיעו עולים חדשים, חלקם ניצולי שואה, הם התקבלו כזרים גמורים, אנשים שאינם קשורים באופן כלשהו ליהודים ילידי הארץ. מובן שעמדה זו השתנתה לחלוטין; עתה ישראלים חפצים בקשר עם הגולה, שכבר איננה מילה בעלת הקשר שלילי. אולם ההתנתקות החדה מהעבר עדיין ניכרת בחברה הישראלית של היום. ההתהוות של זהות לאומית היא מורכבת מאוד, ועדיין יש איזו מידה של חוסר יציבות בסיסית בערכים המשותפים.

הדוגמה הבולטת ביותר ליהודי החדש הוא ספרו של משה שמיר (2004-1921) ״הוא הלך בשדות״, שהתפרסם בשנת 1947. לספר הייתה השפעה על עיצוב המאפיינים של היהודי החדש – ישראלים רבים ראו בגיבור, אורי, מודל לחיקוי: הסמל האולטימטיבי של הצבר האמיץ, נולד וגדל בקיבוץ, ושב אליו לאחר שנתיים של לימודים בבית הספר החקלאי ״כדורי״.

אורי הוא יפה, שרירי, בטוח בעצמו, ומפקד בפלמ״ח. הקיבוץ כולו מתרגש כשהוא שב הביתה, אולם במהרה הוא מגלה ששני דברים בלתי צפויים קרו בהיעדרו: ראשית, הוריו נפרדו ואביו התגייס לבריגדה היהודית; ומלבד זאת, קבוצה של עולים חדשים שוהה בקיבוץ, חלקם ניצולי שואה. אחת מהם היא מיקה, אישה צעירה ומושכת. אורי ומיקה מתאהבים במבט ראשון.

משה שמיר נחוש בדעתו לאפיין את אורי כיהודי החדש ואת מיקה כיהודי הגלותי. היא חלשה, אף פעם אינה מסוגלת להתגונן, ומעל לכול, היא פאסיבית. לא ציונות הביאה אותה לארץ ישראל; היא פשוט הצטרפה לקבוצה של ״עליית הנוער״. היא סולדת מעבודה פיזית, ובניגוד למרבית חברי הקיבוץ, היא מבלה שעות ארוכות בספרייה, קוראת ומאזינה למוסיקה קלאסית. בדמותה ניכרים היטב כל המאפיינים של היהודי הגלותי. אורי, לעומתה, קשור לחלוטין לארץ ולנופיה. המחוייבות העמוקה ביותר שלו היא למאבק להקמת מדינת ישראל. אולם הוא חסר עומק אידאולוגי, והוא אינו מתבטא כלל ביחס לנושאים פוליטיים או חברתיים. ולא זו בלבד, הוא גם עילג, אומר חצאי משפטים מעורבים בלשון מדוברת ומלים בערבית. רק שנים רבות מאוחר יותר תצליח מערכת החינוך הישראלית להתגבר על הרוח החלוצית הזו, אנטי אינטלקטואלית ביסודה.

 מיקה נכנסת להיריון, והיא מבוהלת. בדיוק באותו זמן נקרא אורי לפלמ״ח. היא פשוט אינה מבינה מדוע הוא הולך: ״אני לא רוצה שתלך. ראיתי אנשים הולכים לקנות לחם, והם אף פעם לא חזרו״ היא אומרת לו. מאוחר יותר הוא מגלה שהיא בהיריון, ואז הוא מצטער על כך שהזניח אותה. אולם כמה ימים לאחר מכן אורי נהרג. שיחת הטלפון הטראגית מגיעה לאמו בדיוק כשאביו שב הביתה, ומיקה נמצאת בדרכה לבצע הפלה. אביו של אורי ממהר לעצור את מיקה, משום שהוא חש כי הדבר היחיד שנותר מבנו הוא התינוק שמיקה נושאת.

לדמותו של אורי הייתה השפעה ניכרת על עיצוב זהותם של הישראלית בדורות הראשונים. והגם שישראל היום שונה מאוד, אולי נוטה יותר לדמותה של מיקה, לניתוק המוחלט של אורי מהמסורת היהודית של הדורות הקודמים יש עדיין תוצאות ניכרון לעין. אורי בישר את תהליך עיצובה של התרבות החדשה – תרבות ישראלית – אשר מתפתחת באופן חריג ולא מקובל: קודם כל נקבעו הערכים המשותפים, ואז, לאט ובאופן הדרתי, נוצר קשר אל המסורת של העבר.

?רוצים להגיב