גולדה מאיר – נקודת מפנה

two goldas

לעתים מזומנות אני תוהה מתי מנהיגים מחליטים להפוך לאנשים פוליטיים. נדמה שהכול טבעי כל כך בעיניהם: קבלת החלטות, כיסוי תקשורתי, תשומת לב ציבורית; אבל נסו לתאר אותם כילדים או נערים, עושים את הצעדים הראשונים בקריירה פוליטית. האם וינסטון צ’רצ’יל תמיד היה נחרץ כל כך? האם ברק אובמה היה ילד זהיר? האם יצחק רבין היה אינדיבידואליסט, ילד שהוא לא ממש חלק מהחבורה? רק לעתים נדירות מזדמן לנו לראות כיצד אדם שעומד להיות מנהיג מתגבר על קשיים פסיכולוגיים משמעותיים ומתפתח להיות דמות היסטורית רבת השפעה.

לגולדה מאיר (1978-1898) הייתה קריירה פוליטית מזהירה, בתקופה שזה היה מאוד לא מקובל בקרב נשים. היא נבחרה לראש ממשלת ישראל בשנת 1969, לאחר שכיהנה כשרת העבודה ושרת החוץ. האישה השלישית בעולם שכיהנה בתפקיד זה, היא נתפסה כגברת קשוחה. בן גוריון נהג לומר ש״היא הגבר הטוב ביותר בממשלה שלי״; אחרים כינו אותה ״הסבתא של העם היהודי״.

היא פרסמה אוטוביוגרפיה, ״חיי״, אוצר לחוקרי הציונות. בעיניי החלק המעניין ביותר שלה הוא התיאור הבלתי אמצעי של ילדותה, ובפרט זה של נקודת המפנה בחייה, כאשר היא החליטה להקדיש את חייה לקריירה ציבורית.

גולדה נולדה בקייב, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. אביה היה נגר ואמה הייתה מיינקת. החוויות הבסיסיות ביותר של ילדותה היו עוני ואנטישמיות: פעמים רבות תהו היא ושיינה אחותה אם יהיה אוכל לארוחת ערב. הצעצוע היחידי שהיא ראתה אי פעם הייתה חבילת סמרטוטים קשורים שכונתה ‘כדור’.

בשל העוני הנורא לא יכלה המשפחה לשרוד, ולכן נסע אביה של גולדה לארצות הברית. שנתיים לאחר מכן הפליגו אליו גולדה, אמה ואחותה, במסע מתיש ומייסר. כשהגיעו פגש אותן האב והביא אותן לדירה ששכר באחד הרבעים העניים ביותר של מילווקי.

בימים הראשונים בארצות הברית הייתה גולדה באקסטזה מוחלטת, ״אני זוכרת איך הסתכלתי בקנאה בילדה קטנה בת גילי לבושה בגדי מחלצות של יום ראשון, עם שרוולים מנופחים ונעליים גבהות כפתורים, כשהיא מסיעה בגאווה בובה סרוחה לתפארת על כר משלה, והשתוממתי למראה נשים בשמלות לבנות ארוכות וגברים בחולצות לבנות ועניבות. כל זה היה זר לגמרי ולא דמה לשום דבר שראיתי או ידעתי קודם. בימים הראשונים שלי במילווקי הייתי כמו מהופנטת״.

גולדה התחילה ללמוד בבית ספר עממי. לראשונה בחייה התיידדה עם ילדים לא יהודים. היא החלה לאמץ את הערכים ודרך החיים האמריקניים, לעתים למגינת לבם של הוריה. לאחר שסיימה את בית הספר העממי, בגיל ארבע עשרה, היא הייתה להוטה להמשיך ללמוד. אולם ההורים שלה התנגדו לכך נמרצות, תוך שהם מתעלמים מהוויכוחים והדמעות: היא צריכה להינשא, הם מחפשים לה שידוך. לכל היותר יסכימו לכך שתלמד הקלדה או הנהלת חשבונות, כך לפחות לא תהפוך ״לבתולה זקנה״. אולם גולדה, האישה שעתידה להיות מאוחר יותר ראש ממשלה, עלתה בחשאי על אוטובוס המוביל לאחותה שהתגוררה בדנבר – ופשוט ברחה מהבית. רק שנה מאוחר יותר שבה לגור עם הוריה.

בשלב זה כבר היית גולדה ציונית נלהבת. היא חשה שלקהילות היהודיות באמריקה צריך להיות תפקיד משמעותי יותר במימוש האידאלים הציוניים. עם אומץ וחוצפה, היא החליטה שבתקופת החגים, מראש השנה ועד לסוכות, תעמוד על ארגז סבון מול בית הכנסת ותנאם בזכות הציונות.

אביה נחרד כששמע על התוכנית; דווקא בתקופה זו, שבית הכנסת מלא מתפללים ואווירה של קודש שורה במקום, בתו תעשה מעצמה צחוק, תעמוד על ארגז מול בית הכנסת ותנאם! ״אף אחד משנינו לא ויתר. אבי, פניו אדומות מכעס, אמר שהוא יתעקש ויבוא אחרי, ויגרור אותי בצמתי לעיני כול. לא היה לי ספק שהוא אמנם יעשה זאת״.

נקודת מפנה היא כאשר אנו מודעים למה מוטל על כף המאזניים – ובכל זאת מחליטים לפעול. כל האנרגיות הנפשיות מכוונת למאמץ להתגבר על מכשולים העומדים בדרך למטרה נכספת. המחשבה שאביה ישפיל אותה לעיני כול הייתה בוודאי מפחידה מאוד, אולם היא רצתה כל כך לשאת את הנשאום הזה עד שהייתה מוכנה להסתכן ולממש את התוכנית.

גולדה הלכה לבית הכנסת, ואביה הלך בעקבותיה. היא נעמדה על ארגז הסבון והתחילה לנאום. במהירות התגודד סביבה קהל גדול, מאזין לטיעונים הכובשים שלה. ומה עשה אביה?! “”איני יודע מאין זה בא לה” אמר לאמי כמשתאה. הוא כל כך הוקסם כאשר שמע אותי מדברת על גבי הארגז שלי עד ששכח לגמרי את האיום שלו! אף אחד מאיתנו לא דיבר עוד מעולם על המקרה הזה, אבל בעיני זה היה הנאום המוצלח ביותר שנשאתי מימי”.

1 Comment

  • שרית says:

    .וואו, איזה יופי! צד אחר לגמרי באישיותה השנויה במחלוקת של גולדה מאיר
    אהבתי לקרוא על ילדותה של גולדה. מעניין ומאיר כאחד!

?רוצים להגיב