נשי מול גברי – ונוס מרוקבי

Diego_Velázquez_-_Venus_at_her_Mirror

לפעמים תמונה נחרטת בזכרוננו דווקא משום שהיא מעיקה. לא שאיננו מעריכים את הגדולתה, את האיכות האמנותית יוצאת הדופן והעידון הסגנוני, אלא שיש בה משהו שמעורר בנו תחושה לא נעימה, אי נוחות, אולי אפילו מעט חרדה.  כשראיתי לראשונה את ונוס מרוקבי (התמונה נקראת כך משום שהייתה חלק מאוסף אמנות ברוקבי פארק) חשתי איזו עצבנות, ופשוט לא יכולתי להבין מה מקור התחושה הזו. ונוס, כידוע, היא התגלמות האהבה והיופי, והיא מתוארת פעמים רבות ביצירות אמנות. אבל ונוס מרוקבי, תמונה ענקית המכסה קיר שלם ב’נשיונל גלרי’ בלונדון, יצרה איזו סערת נפש.

הצייר הספרדי דייגו ולסקז (1660-1599) צייר עירום נשי למרות התנגדות נחרצת של האינקוויציה. הוא יצר את התמונה בין 1647 ל-1652, והיה נחוש בדעתו לתאר את גוף האישה בצורה הראליסטית והחיונית ביותר. במובן מסוים, התמונה היא ניסיון לתאר את המיניות האנושית – לא באופן וולגרי, אלא באמצעות תיאור של האידאל הנשי המושלם. ונוס, האלה הרומית של אהבה, יופי ופריון, שכובה על ספה ומביטה במראה – שני מאפיינים מקובלים בתמונות שלה – ובנה קופידון, אל האהבה הפיזית, מציב מולה מראה. אף שנדמה לנו שהיא מביטה על עצמה, אם בוחנים בקפידה את עיניה רואים שלאמיתו של דבר היא מסתכלת על הצופה.

היסטוריונים של אמנות טוענים שאופיה הייחודי של התמונה נובע מהפשטות שלה – אין כמעט עיטורים וקישוטים. גם ונוס וגם קופידון מתוארים בצורה ריאליסטית מאוד, אישה וילד קטן על ספה.

אני נוטה לחלוק על הטענה הזו. אמנם נכון, אין כמעט תכשיטים ועיטורים, אבל הקישוט האמיתי של הגוף הנשי  – שהוא כמעט מושא להערצה פה – טמון באקספוציזיה של התמונה: גופה העירום של ונוס מונח על גבי סדין שחור, שמונח על סדין לבן. הסדין השחור, כפי שצוין פעמים רבות, מותאם בצורתו לקווי המתאר של גופה. הספה נראית כמעט כמו במה במקדש. נדמה לי שוולסקז ביקש מכל מאודו לתאר את יופיו המרהיב של הגוף הנשי.

אז למה עוררה אצלי התמונה אי נוחות? אחרי שהתחבטתי בשאלה הגעתי למסקנה שהתמונה מכילה שתי נקודות מבט שונות לחלוטין: הנשית והגברית. הן מתקיימות זו לצד זו, ויוצרות מתח פנימי שגורם לצופים להביט בה נבוכים.

מנקודת מבט גברית, יופיה של ונוס  עוצר נשימה.  קווי המתאר העדינים, הגוונים הורודים הסמויים, הגב החיוור, הצוואר והרקה הבהירים מעידים על תום למרות התנוחה המפתה, הגוף הערום הבולט כל כך על הסדין השחור – שיר הלל ליופי הנשי. ונוס הזו היא התגלמות הפיתוי הנשגב.

לעומת זאת, התבוננות בתמונה מנקודת מבט נשית היא חוויה שונה לחלוטין. קודם כל בולטת לעין המראה. נראה כאילו ונוס אינה יכולה להביט על גופה; היא מסתכלת רק על הפנים. מדוע לא משתקף הגוף כולו במראה, אלא רק הפנים? בעיני זו כמעט הצהרה פמיניסטית: נשים מתקשות להביט על גופן הערום. שעות אין ספור מול המראה מתמצות תמיד בשאלות כמו: האם הבגדים מחמיאים לי? האם האיפור הולם? האם הפגמים שלי נראים מבעד לבגדים? ולסקז מתאר את הניכור של האישה מעירום נשי ישיר ופשוט. גברים מעריצים את גופה העירום של ונוס, אבל היא אינה יכולה בו.

בכדי להדגיש את חוסר היכולת שלה להביט על עצמה, אפילו כאשר היא מביטה בהשתקפות של פניה במראה, היא אינה רואה אלה דמות מטושטשת, מצוירת בצבעים לא אחידים. ובחינה מדוקדת של מבטה, שאמור היה להיות מופנה קדימה, מעלה כי הוא פונה אל הצופה. ביסודו של דבר זוהי תמונה של אישה יפה  שאינה מסוגלת להביט על גופה ופניה, ולראות את סוד קסמם.

ובנוסף לכך, הגוף היפה מונח עד סדין, כאילו היה חפץ. אנחנו לא באמת רואים את פניה, ולכן גם הרגשות שלה אינם נחשפים. אם נתעלם לרגע מכך שזו ונוס ונניח, לטובת הדיון, שזו יצירת בת המאה העשרים ואחת, יש להניח כי היא היינו אומרים שהיא שוביניסטית.

אז איזו נקודת מבט אנחנו צריכים לאמץ, את הנשית או הגברית? הן שתיהן מצויות שם, בתמונה עצמה, מעירות שני מערכות רגשות שונות בתכלית. מרבית הצופים מביטים בתמונה מבולבלים, מעריצים את יופיה מתוך חוסר נוחות.  ב 1914 התנפלה על התמונה סופרג’יסטית וקרעה אותה עם סכין, ונדרש זמן רב לתקן אותה.

ולסקז היה, לעניות דעתי, איש שהקדים את זמנו. התיאור המורכב והעדין של הגוף הנשי, למרות איומי האינקוויזיציה, מעיד על ניסיון להתמודד עם ההיבטים הפסיכולוגיים של המיניות הנשית והגברית ולתאר את ההבדלים ביניהם. ייתכן שהפנים המטושטשות הניבטות מהמראה, המביטות בחשאי על הצופה, הן אחד הביטויים המוקדמים ביותר של הפמיניזם המודרני.

התמונה שנחתכה על ידי הסופרג'יסטית ב 1914

התמונה שנחתכה על ידי הסופרג’יסטית ב 1914

1 Comment

  • שרית says:

    לא ידעתי שהיה ניסיון להשחית את היצירה המופלאה הזו…. גילוי מסעיר שעורר אצלי בוז כלפי אותה אישה.
    שוב תודה על פרשנות מעניינת ומאירה!

?רוצים להגיב