על ישראלים ואנטישמיות – אהרון אפלפלד

יחסם של ישראלים לגילויי אנטישמיים ראוי לתשומת לב יתרה. לא התנגדות עקרונית ליהדות או גינוי של ישראל על רקע אנטישמי, אלא אירועים בהם אדם ספציפי מותקף באופן אישי רק משום שהוא יהודי  — הללו מעוררים איזה חוסר נחת מהול בחרדה. בניגוד ליהודים ברחבי העולם – ובכלל זה במערב אירופה ובארצות הברית – שנתקלים מדי פעם בהערות אנטישמיות בשל מוצאם היהודי, דווקא ילידי הארץ אינם יודעים מהי שנאת יהודים אישית. בתוך כלל העולם היהודי יש קבוצה אחת שאינה יודעת מהי אנטישמיות שמכוונת רק אליך, כאינדיבידואל ולא כחלק מקבוצה: הישראלים.

ספריו של אהרון אפלפלד עוסקים בהרחבה בשואה. אולם בספרו “פולין ארץ ירוקה” הוא מביא נקודת מבט שונה: תיאור של מה שמכונה היום ‘מסע שורשים’. הגיבור,  יעקב פיין, ישראלי בן לניצולי שואה, מחליט לנסוע לשידובצה, הכפר ממנו באו הוריו.  הוא מותיר בישראל את אשתו, שכמעט זרה לו, ואת שתי בנותיו וטס לפולין, לראות את הנופים עליהם דיברו הוריו בכאב עצום. המסע של יעקב מציג כמובן את האופן שבו ראה אפלפלד את האנטישמיות בת זמננו במזרח אירופה. אולם לא פחות מעניין, ואולי אף יותר, הוא תיאור המפגש של הגיבור, קצין קרבי במילואים, עם דעות ואמונות אנטישמיות.

יעקב מופתע לראות שקרקוב, שבסיפוריו של הוריו הצטיירה כמקום אפל של רדיפת יהודים, היא עיר תוססת ונאה. בכפר שבו חיו הוריו, “הכפר חי בתוכם. מיד יעזבו וישובו לכפר” הוא פוגש את מגדה, אישה נאה  שבילדותה עבדה אצל הסבים שלו והכירה היטב את משפחתו. הרומן שמתפתח ביניהם מוליד אושר עמוק. הנופים עוצרי נשימה, ממש כפי שסיפרו הוריו, אולם הסביבה האנושית מאיימת. באופן הדרגתי חדלה האנטישמיות מלהיות פרק בספרי ההיסטוריה והופכת להיות תופעה ממשית. הוא מגלה שאבני מצבות מבית הקברות היהודי – ובכלל זה קברו של סבו – מרצפים את הרחבה של בניין העירייה. הניסיון שלו לקנות את האבנים ולהביאן לישראל עולה בתוהו.

האבחנה הראשונה של אפלפלד היא שיש חוסר סימטריה גמור בין הישראלי לסביבה: בעוד יעקב נפגש לראשונה עם האנטישמיות, לסביבה יש דעות ברורות ומוצקות על יהודים.  תחילה הוא מתלבט אם העולם סביבו באמת שונא יהודים, לאחר מכן הוא מנסה להתחקות אחר אופייה של האנטישמיות. אולם האיכרים סביבו נטולי ספקות; רובם שונאים יהודים, מעטים דווקא בעלי חיבה אליהם, אולם מכל מקום העמדה שלהם כלפי היהודים מעוצבת לחלוטין. הישראלי, לעומתם, מתלבט ומתחבט איך להתמודד עם הסביבה.

כשהוא נוכח מעל לכל ספק שרבים מהאיכרים שונאים אותו בשל היותו יהודי נעורה בו התנגדות עמוקה אל אנשי הכפר. אולם בניגוד לדור של הוריו, הוא כבר אינו מסוגל להשפיל מבט ולהימנע מקונפליקט עם הסביבה. מי שהתחנך על פי האידאל של ‘היהודי החדש’ והוא סרן בחיל קרבי, אינו יכול להתעלם מעלבונות ואיומים. והוא גם חסר את יכולת ההתעלמות של יהודים שחיים במקומות שיש בהם אנטישמיות חבויה: הערות עוקצניות כלפי יהודים או אפליה מוסווית היטב. משום שהוא נתקל בעוינות אישית מסוג זה בפעם הראשונה, הוא חש תסכול. בייאושו הוא מהרהר, “עז היה רצונו לשוב ולומר לו, אני לא מפחד. עכשיו מסוגל הצבא שלנו להגן אפילו על יהודי אחד. הצבא שלנו יכול להגיע לכל מקום.” נדמה שאפלפלד אינו מאשים את יעקב במיליטנטיות. הרצון להישען על כוח צבאי היא ביטוי לחוסר יכולת להתמודד עם סביבה שרואה בו – באופן אישי! – נציג של כופרים עקשנים, מלווים בריבית, גנבים, וגם אנשים חלושים, חסרי יכולת להגן על עצמם.

באופן מוזר, כפי שיעקב עצמו נע בין תחושה של חולשה לבין הישענות על כוחה של ישראל, כך גם הסביבה רואה בנציג של העם היהודי אדם חלש וחזק כאחת. מחד גיסא, בוויכוח עם ראש העיר, אומר לו הלה כי אין לו מה להתגאות בהיותו יהודי משום ש”היהודים הלכו כצאת לטבח. אפילו גרזן לא הניפו.” מאידך, אחד האיכרים אומר ליעקב שחיל האוויר של ישראל, שהוא החזק בעולם, שולט בעולם – הד לעמדות אנטישמיות שהיהודים שולטים בעולם.

אולם מעל לכול, יעקב נתקל לראשונה באופייה המעגלי של האנטישמיות. אין טיעון מנצח, אין דרך להפריך טיעונים;  ויכוחים על יהדותו של ישו מסתיימים באמירה שהיהודים בוגדים, הכרה בכישרונותיהם של היהודים מתרגמת לידי אמירה שהם מנצלים את הזולת, הצעה לתשלום תמורה אבני המצבות שנהרסו מסתיימת בקביעה שיהודים מוכנים לעשות כל דבר תמורת כסף ועוד ועוד. שנאת היהודים שהוא נתקל בה היא השקפת עולם מלאה וכוללת, ואין דבר שהוא יכול לעשות בכדי להפריך אותה או לסלקה.  בסופו של דבר אחד האיכרים מנסה להכות אותו במסבאה והוא חש איזו נקמה ילדותית מעט כשהוא מפיל אותו ארצה ומכניע אותו.

יש גם צד אחר למסע הזה לפולין. למרות הסביבה העוינת ברובה, ההתחברות אל נוף מולדתם של הוריו מעירה איזה רגש חבוי. הנופים שהם התגעגעו אליהם, מנהגים שהיו המנהגים שלהם – מגדה מבשלת ליעקב תבשילים שאכל בבית הוריו בילדותו. באופן הדרגתי עולה בידו להבין את היחס האמביוולנטי של הוריו אל המקום ממנו באו; הנהר והשקט סביבו, שפע הירק מסביב, ולצדם שנאה עמוקה אל כל אחד מהם. המסע לפולין מחיה את העמדה הנפשית המסובכת של חלק מן הניצולים: ערגה וסלידה כלפי מקום שהיה גם בית וגם גהינום.

?רוצים להגיב