ולסקז ומעמד הפועלים

‘מעמד העובדים’, הוא מונח שאנו נוטים לייחס לסוציאליזם ולמרקסיזם של המאה התשע עשרה והעשרים.  אף שהמונח עצמו היה קיים כבר מימי הביניים והשתמשו בו כבר בתקופת המהפכה התעשייתית, כשאנו חושבים על השכבות הנמוכות של החברה המתקיימות מעבודת כפיים, אנשים קשיי יום שהזכויות שלהם נרמסות לעתים ביד גסה, נדמה כי רק בשלהי המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים הם זכו לתשומת לב ראויה. אולם שינוי בתפיסות חברתיות הוא כמעט תמיד תוצאה של תהליכים עמוקים ובלתי גלויים, שמתחילים עשרות ומאות שנים קודם לכן.

הצייר הספרדי  דייגו ולסקז (1660-1599) היה אדם שהקדים את זמנו במובנים רבים. מתנגד לרוחה של האינקוויזיציה, הוא צייר את הגוף האנושי באופן ריאליסטי ובעירום כפי שנהגו לעשות אמני הרנסנס האיטלקים. אינדיבידואליסט, חדשן, מתאר מציאות שמשתקפת באינסוף צורות, כשציוריו התגלו באנגליה במאה התשע עשרה חוקרי האמנות  הוכו בתדהמה; הסתבר להם שמה שנתפס בעיניהם כמודרני וחדשני היה קיים בספרד מאתיים שנה קודם לכן.

ישו בביתן של מרתה ומריה“, שצויר בשנת 1618, מתאר סצנה מן הברית החדשה (הבשורה על פי לוקס, י’: ל”ח-מ”א): בעת נדודיו עוצר ישו בכפר, ואישה ששמה מרתה אוספת אותו לביתה. אחותה, מרים, יושבת לרגליו של ישו לשמוע את דבריו. מרתה כועסת כל כך שהיא מתייגעת להכין את הארוחה ואילו אחותה אינה משתתפת במאמץ, והיא מבקשת מישו שיורה לאחותה לעזור לה. אולם ישו משיב כי היא מודאגת לשווא מדברים  רבים וכי “אין צורך אלא ב [דבר] אחד ומרים בחרה בחלק הטוב אשר לא יוקח ממנה.”

הציור של ולסקז מורכב משתי יחידות: הציור הקדמי, הגדול, והציור הקטן. האופן שבו שילב ולסקז תמונות שונות במכלול היצירות שלו, ציור בתוך ציור,  חלקי ציור שמשתקפים במראות, הוא נושא למחקר מקיף בתולדות האמנות. באשר לתמונה זו, חוקרים מתלבטים אם מדובר בציור התלוי על הקיר, מראה או תיאור של שתי סצנות במקביל. נסתפק פה בקביעה, שמקובלת על מרבים החוקרים, שהציור הקטן מתאר את הפסוקים מהברית החדשה, ואילו הציור הגדול הוא הפרשנות של ולסקז עצמו. בציור הקטן מתואר ישו יושב על כיסא, מריה יושבת לרגליו ומאזינה לדבריו ומרתה עומדת מאחוריה ומתלוננת על כך שמרים אינה עוזרת לה. בתמונה הגדולה אנו רואים את מרתה, שנראית כמשרתת, לאחר שהכינה סעודה גדולה, פניה כעוסות. היא אינה מביטה אל התמונה אלא אל הצופה, ומורת הרוח על פניה גלויה וברורה. אישה זקנה עומדת מאחוריה, כפי הנראה מטיפה לה מוסר, מזכירה לה את חובותיה.

הבחירה לצייר את הפסוקים האלה מן הברית החדשה מעניינת ובעלת משמעות: ישו, שכל חייו היה מסור לתמיכה בחלשים ובנדכאים, מתעלם פה מעבודתה הקשה של מרתה ומצדד במריה. הפסוק הזה זכה לפרשנויות רבות, החשובה ביותר היא שמריה בחרה בחיי רוח ואילו מרתה בחיי מעשה, ומשום כך ישו צידד במריה. אולם אם מתעלמים מהפרשנויות הללו ובוחנים את הסיפור בפשטות, יש בו משהו מעט מקומם:  ישו מתגלה פה כמי שמעדיף את המאמינים על פני הפועלים.  הסצנה מעצבת שני טיפוסים: אחד עובד ושני נמנע מעבודה בשל פעולה רוחנית. ישו מזלזל בתלונה של מרתה, מתעלם מאי הצדק ונותן לגיטימציה לחלוקה הלא צודקת של העבודה. יש שיאמרו שהפסוקים הללו מכילים איזו ביקורת חבויה על ישו. בוודאי שמתוך השקפה מודרנית, עמדתו מעוררת תמיהה ואיננה מתיישבת עם הנטייה המשמעותית והמתמדת שלו לעשות צדק ולפעול למען הנדכאים.

אולם ולסקז אינו מסתפק בעצם הבחירה בפסוקים והוא מציג את מורת רוחה של מרתה. החלק הארי של התמונה מתמקד בכעס של מרתה שהכינה את הארוחה, המונחת על השולחן. היא משרתת שנאלצה לעבוד קשה יותר משום שישו הסכים לכך שהעבודה לא תתחלק בינה לבין מריה. מרתה מתוארת כמשרתת קשת יום: הפנים האדומות והעור המחוטט, הידיים של מי שעובד בעבודה פיזית, החזות הכללית שאין בה ולו שמץ של רוחניות וכולה מבטאת עבודה קשה – זוהי אולי אחת הדוגמאות המוקדמות ביותר של תיאור של פועל במובן המודרני של המילה: אדם שכל ישותו היא עבודה פיסית קשה, והיא מלווה באיזו תפיסה של אי צדק. לא זו בלבד שישו אינו מסייע לה, גם אישה זקנה עומדת מאחוריה ומטיפה לה מוסר, מסבירה לה שאסור לה להתמרמר.

רבים מציוריו של ולסקז מתארים פסוקים מן הברית החדשה, וההנחה הרווחת היא שהוא היה אדם דתי מאוד. אולם הציור הזה מרמז על אפשרות אחרת. ייתכן שהוא  קרוב יותר לרוח הסוציאליסטית של המאה העשרים מכפי שנדמה במבט ראשון. הבגדים שהדמויות לובשות מעידות שהן אינן בנות אותה תקופה. מרתה נראית כבת זמנו של ולסקז ואפשר לפרש את הציור הזה כסיבה ותוצאה: הנצרות קיבעה את אי השוויון בין האנשים, הדת יצרה מעמדות שונים: יש מעמד של פועלים ויש מעמד אחר, והללו מנצלים את האחרים. מרתה מפנה את ראשה בכדי לא לראות את המסר הנוצרי, שהיא רואה אותו כלא צודק.

מובן שוולסקז, בן המאה השבע עשרה, לא ראה את הפועלת באותו אופן שאנו רואים אותה היום. אולם הציור הזה מניח את היסוד לתפיסה המודרנית של מעמד הפועלים: ראשית, יש בו מעמדות שונים; המשרתת עובדת עבודה פיסית קשה; היא מתמרמרת על כך שהוא נאלצת לעבוד קשה בעוד שאחרים מתחמקים מעבודה; זכויותיה לא נשמרות, לא בידי ישו ולא בידי האישה הזקנה, שכפי הנראה מייצגת את החוכמה העממית. בסופו של דבר הפועלת נאלצת לעשות את עבודתה. למרות מורת רוחה אין בה באמת כוח להתקומם כנגד אי צדק חברתי — שזכה להתייחסות שיטתית ומקפת מאות שנים לאחר מכן.

?רוצים להגיב