חניבעל לקטר – סתם מפלצת או שטן

 

סרט מתח הוא בידור טוב. אולי לא בידור במובן הפשוט של המילה, המתח יכול להיות בלתי נסבל, קשה לשאת את הפחד, האלימות מבעיתה, הצופה נותר חסר נשימה תוך ציפייה לגלות אם אפשר עוד למנוע את הפשע הנתעב. אבל זה בידור במובן שזה לא נועד לעורר מחשבה עמוקה, אלא רק סיפוק מכך שהתעלומה נפתרה, הפושע נעצר, והמתח שהלך ונבנה מגיע בסופו של דבר לידי קתרזיס. מרבים הצופים אינם חושדים שתכנים דתיים עשויים להיות חבויים בסרטי מתח פופולריים.

אבל מבט מעמיק יותר מעלה מסקנות מפתיעות. ראו, למשל, את ״שתיקת הכבשים״, מותחן משנת 1991 המבוסס על ספרו של תומאס האריס. זה סרט פופולרי במיוחד, אחד מהיחידים שגרף חמישה פרסי אוסקר, ומצליח במיוחד מבחינה כלכלית. מליוני צופים בעולם כולו מבועתים למראה חניבעל לקטר האכזר וחסר המעצורים. אז מה יש בדמות הזו שלוכד כל כך את הדמיון? מה הופך אותו ליוצא דופן בין שלל הפושעים הממלאים את המסך?

ייתכן שהדבר נובע מכך שהוא מתאים באופן מוחלט לאיזו תבנית של רוע הטבועה בנו: זו של השטן מהמסורת היהודית-נוצרית. לדמות הזו של השטן יש כמה מאפיינים ברורים וחד משמעיים: הוא זר, נע ונד על פני הארץ. הוא יהיר ושחצן, התגלמות חטא היוהרה. הוא יכול ללבוש ולפשוט צורות שונות, לעתים נאות ומושכות את העין, ועומדות בניגוד גמור לרוע שלו. הוא יכול להביט את תוך נפשו של האדם כפי שאיש אינו יכול. לעתים מזומנות הוא מעוות מבחינה גופנית. וכמובן, מעל לכול, הוא התגלמות הרוע המוחלט שלעולם אינו נכחד. אי אפשר להבין אותו באמצעות ניתוח פסיכולוגי. הוא היריב הנצחי של האל, מעורר לא רק פחד אלא גם ייראה.

עתה, חשבו על חניבעל לקטר. ב״שתיקת הכבשים״ איננו יודעים מאיפה הוא בא, ואין לו משפחה וחברים (מאוחר יותר, ב״חניבעל״ וב״חניבעל: מקור הרוע״ תומאס האריס הוסיף מידע על חייו; אבל רבים סבורים כי זו דמות ירודה יותר, והסרטים בוודאי לא שיחזרו את ההצלחה של ״שתיקת הכבשים״).  למרות שהוא כלוא בתנאים משפילים, הוא יהיר וומתנשא כלפי כל אדם. דמות מעודנת גם במדי אסיר, כאשר הוא נמלט מן הכלא הוא פושט את עורו של אחד השומרים ומתעטף בפניו, ובסוף הסרט אנחנו רואים אותו כתייר נאה, חובש כובש ומרכיב משקפי שמש. בספר מתוארת ידו בעלת שש האצבעות. דווקא הקניבליזם שלו הוא תכונה נדירה באופן יחסי של השטן הנוצרי, אם כי ג’יוטו מתאר את השטן אוכל בני אדם. אולי זו דרכו לחלל את האוקריסטיה, אכילת  לחם הקודש הנוצרית. הוא הופך את ההתאחדות הרוחנית עם ישו לאכילה ברברית של בשר אנושי.

ומדוע בדיוק המשטרה מבקשת את עצתו? הרי יש פסיכיאטרים רבים שאפשר להיוועץ בהם. יש איזו אמונה כללית שיש לו הבנה אחרת של נפש האדם ולכן הוא היחיד שיוכל להבין את ההיגיון המעוות של הרוצח הסדרתי שהמשטרה מחפשת. קלריס השוטרת אומרת ״לעזאזל, הוא פשוט יכול לראות דרכי, את מה שאני חושבת״, והוא מבחין שיש לה פלסטר חדש על הרגל במקום חבוי מן העין. ומכל לכול, הוא אומר על עצמו ״שום דבר לא קרה לי ,השוטרת סטרלינג, אני קורה. את לא יכולה לצמצם אותי לרצף של השפעות. החלפתם את טוב ורע בביהביוריזם, השוטרת סטרלינג. כולם מתחזים לבעלי איכות מוסרית אבל אין אפילו מעשה אחד שאפשר לומר שמישהו אשם בו. תסתכלי עליי, השוטרת סטרלינג, יש לך אומץ לעמוד מולי ולומר שאני הרוע? האם אני הרוע, השוטרת סטרלינג?״ יראת הכבוד שמעורר חניבעל בצופים נובעת מתוך ההכרה שגם אם ייעשו מאמצים אדירים לכלוא אותו, בסופו של דבר הוא ישתחרר ויברח.

ויש את הברית עם השטן שקלריס כורתת עם חניבעל. באופן מסורתי השטן רוצה את נפשו של כורת הברית לאחר המוות בתמורה לעזרה בעולם הזה. פה, אולי שטן מודרני, חניבעל מבקש מקלריס לחשוף את זכרונות הילדות שלה, את הטראומות — כלומר את נפשה — בתמורה לסיוע בלכידת הרוצח.

חניבעל כונה מפלצת, פסיכופט, סיוציופט, דרקולה — אבל הפרשנות שלו כשטן שונה באופן מהותי. זה לא עוד שם תואר, אלא זה מציב את העלילה כולה בתחום הטוב והרע, בתחום השיפוט המוסרי. וכפי שהוא עצמו אומר, איש כבר אינו חושב במונחים של מה מותר ואסור, הכול מצטמצם לניתוח פסיכולוגי.

אולי זהו מקור ההצלחה יוצאת הדופן של ״שתיקת הכבשים״. הצופים מזהים, גם אם לא באופן מודע, תבנית תרבותית מוכרת כל כך, דמות שנראה שפגשו עבר בעבר, והם פשוט יודעים שהוא שונה מכל הפושעים האחרים המופיעים על המסך. וכשהם רואים את היוהרה שלו, את העוצמה שלו למרות היותו אסיר הכלוא  בתא קטן, מבודד ואפל, הם בטוחים שיעלה בידו להימלט; את הרוע המוחלט, כפי שכולנו יודעים, אי אפשר להכחיד.

1 Comment

  • הילה רופמן says:

    תודה לך, החכמתי. עכשיו אני רואה בפרספקטיבה אחרת את הדמות של חניבעל לקטר, ומבינה שלא נוצרה יש מאין, ומעניין שדווקא זו הסיבה שנתפסת כייחודית וכבלתי נשכחת. כנראה זה חלק מהזיכרון התרבותי שלנו שעורך היקשים לא מודעים למעשיות שגיבשו אצלנו דיוקן מסויים של הרוע. הציטוט: “יש לך אומץ לעמוד מולי ולומר שאני הרוע? האם אני הרוע, השוטרת סטרלינג?” פותח שער בעיניי לשאלת הטוב והרע הפילוסופית…

?רוצים להגיב