צעצוע של סיפור – אמביוולנטיות אמריקאית

toy_story_wallpaper_by_artifypics-d5gss19-1

מרבית ספרי הילדים הם חינוכיים. הדמויות, העלילה, הסוף הטוב, כולם מעבירים את המסר הרצוי: מעודדים התנהגות מוסרית, התחשבות בזולת, רגישות.  המסרים הם בדרך כלל ישירים ופשוטים, בכדי שהילדים יוכלו להבין אותם. זה נכון גם לסרטי ילדים. כמה הדמויות המאוירות הידועות ביותר הן גם מצחיקות וגם חינוכיות. לפני כמה שבועות, עייפה ומשועממת בטיסה ארוכה, החלטתי לצפות ב”צעצוע של סיפור” 1. אולם ככל שהסרט התקדם הייתי מבולבלת יותר. מהו בעצם המסר שמבקש הסרט להעביר?

צעצוע של סיפור” 1 שיצא לאקרנים בשנת 1995 היה הסרט באורך מלא שנעשה באמצעות אנימציה ממוחשבת. הוא מחייה רעיון ישן מאגדות עם: כאשר צעצועים חבויים מעינם של בני אדם הם הופכים ליצורים חיים. בשעת לילה היצורים הדוממים הללו זזים, מדברים, חושבים ומרגישים. אולי זה נובע מהצורך להדגיש את הדמיון בין הצעצועים לבני האדם, וכך להכין את הילדים טוב יותר לחיים. בסרט הזה, קאובוי בשם וודי הוא הבובה האהובה על אנדי. וודי מוטרד מאוד כשאנדי מקבל ליום ההולדת את באז-שנות-אור, בובת מגן חלל. כל הצעצועים נרגשים ביום ההולדת כשצעצועים חדשים מצטרפים אליהם, מצפים לחברים חדשים אולם גם חוששים מיריבים שיתפסו את מקומם. הסיפור נסב על מערכת היחסים בין וודי לבאז-שנות-אור; הראשון רוצה לשמור על מעמדו כצעצוע האהוב ביותר ושני אינו מוכן לקבל את העובדה שהוא אינו אלא צעצוע. ובנוסף לכך, משפחתו על אנדי עוברת דירה, ושתי הבובות מתנסות בהרפתקאות שונות. ביחד הן הולכות לאיבוד ולאחר מכן מוצאות את דרכן אל הבית החדש של אנדי.

אנדי הוא “ילד טוב”, מנומס ונחמד. הוא אוהב את הצעצועים שלו ושומר עליהם. הוא עצוב כשוודי ובאז-שנות-אור נעלמים, ומלא שמחה כשהוא מוצא אותם. בניגוד אליו, השכן שלו סיד פיליפס הוא “ילד רע”: ילד מופרע ותוקפני שעורך ניסויים מפחידים בצעצועים. כשהוא משחק כרופא הוא חותך ומשחית אותם, ואז מחבר יחד חלקים של צעצועים שונים וכך יוצר מעין מפלצות: ראש של תינוק מחובר לרגליים של עכביש, צפרדע עם גלגלים במקום אחת הרגליים שלו,  רגלי אישה שמחוברים לחכה, ראש של זבוב מחובר לגוף של חייל – והקורבנות עצמם מבועתים ממה שקרה להם ממש כמונו, כשאנו רואים אותם מגיחים מהחושך בחדרו של סיד.

מובן מאליו שהסרט מביא את הצופים הצעירים לאהוב את אנדי ולשנוא את פיל. המסר הגלוי של הסרט ברור: ילדים צריכים לכבד צעצועים או בני אדם ולקבל אותם כפי שהם. המסר של הסרט הוא, איפוא, פרוגרסיבי לחלוטין. אולם היבטים אחדים של היצירה אינם מתיישבים עם המסר הזה. לדוגמה, ה”ילד הרע” נראה דוחה מאוד, ויש לו פלטה מכוערת על השיניים. ההתאמה בין מוסריות והופעה חיצונית עומדת בניגוד לרוח המתקדמת של הסרט. האם אנשים מכוערים הם רעים? הצעצועים המעוותים מתגלים כטובי לב, אולם זה אינו נכון לגבי אנשים שנראים דוחים. בנוסף לכך, אף שהם גרים זה לצד זה, הסביבה של סיד נראית שונה מזו של אנדי, פחות אוהבת ונעימה. אמו של אנדי תמיד נמצאת ברקע, הוריו של סיד לא נראים בסרט; אנדי ישן במיטה נעימה ונקייה, מכוסה בסמיכה מלטפת, המיטה של סיד נראית מלוכלכלת וחסרה את האווירה הביתית; אמו של אנדי מסיעה אותו לפיצרייה, סיד חוזר הביתה בעצמו, גולש על סקייטבורד. ולמרות צורת המשחק המופרעת שלו, ההורים שלו לעולם אינם שם בשבילו. האם הסרט קובע שילדים ממשפחות אוהבות הם פשוט טובים יותר מאילו שבאים ממשפחות שמזניחות את ילדיהם?

גם ההשחתה של הצעצועים היא צד אמביוולטי של הסרט. מובן שזה מזעזע לראות ראש של ציפור נעוץ בגוף של ילדה, או ראש של תינוק מחובר לרגליים של עכביש. אבל צריך לשים לב שגם הצעצועים של אנדי – יפים ונקיים ונקנו בחנות צעצועים – הם לא בדיוק חיקוי של צורות טבעיות. תווי פניו של מר ראש-תפוד נופלים ממקומם, לעתים הם מושבים למקום “הלא נכון”, העיניים במקום של האף והפה. לבובת הכלב יש קפיץ במקום גוף. לקופת החיסכון בצורת חזיר יש פקק במקום בטן.

אז מה בעצם לא בסדר בכך שסיד משחית את הצעצועים? אם בוחנים את הסרט מנקודת המבט הזו, אפשר להציע פרשנות חדשה לחלוטין ל”צעצוע של סיפור”: ההבדל היחיד בין הטוב לרע הוא שהטוב יפה יותר, מעודן יותר, לא קיצוני כמו הרע. אין הבדל משמעותי ביניהם. מעשים רעים הם בסדר גמור כל עוד אינך עושה אותם בעצמך. והבעיה היחידה של ברוטליות היא שהיא איננה חיננית ונעימה, ולא שהיא גורמת לכאב.

באופן מוזר, שתי הפרשנויות של הסרט אפשריות. שתי מערכות ערכים שמוציאות זו את זו – האחת מגלמת מוסריות וחמלה והשנייה רק ערכים אסתטיים – מצויות בלבו של הסיפור. אי אפשר שלא לחשוב שזה מה שאנו רואים בארצות הברית בימים אלה, טבוע עמוק כל כך בתרבות האמריקאית: שתי מערכות ערכים מתקיימות זו לצד זו, ואנו תוהים כל הזמן האם אנשים נשפטים על פי המוסריות והחמלה שלהם או רק פי מראה החיצוני.

?רוצים להגיב