שער הניצחון: משלחות נוער ישראליות לאושוויץ

חיילת מסתכלת

שער הניצחון, המונומנט העצום בלבה של פריז, נבנה כדי לחגוג ניצחון. הוא נבנה כדי לכבד את זכרם של הנופלים במהפיכה הצרפתית ובמלחמות נפוליאון, אולם הזיכרון שלהם הוא חלק מרגע שמח שבו אנו נהנים מההישגים שלהם, שהם סמל הניצחון. אפילו קבר החייל האלמוני המצוי מתחת לשער, לזכר החיילים שנפלו במלחמת העולם הראשונה, אינו פוגם בשמחת המנצחים. התיירים הרבים הפוקדים את המונומנט מדי יום זוכרים כי למרות הקורבנות הרבים, צרפת ניצחה.

הצורך במעשה שיעיד על ניצחון ותו לא הוא חלק מהתרבות שלנו. הוא  יכול להיות בעל אופי קולקטיבי, כמו בניית מונומנט או עריכת נשף גדול, או בעל אופי אישי. לרומאים היו שירי ניצחון; בימי הביניים ערכו שליטים  ירידים עממיים עם תבוסת היריב. לעתים ניצחונות צבאיים מלווים במצעדים   — בשנת 1945 החיילים של בנות הברית צעדו בברלין לאחר נפילת גרמניה הנאצית.

אולם ניצחון קולקטיבי עשוי להפוך לחוויה אישית לחלוטין. בילדותי לא הבנתי מדוע אבי מעשן. פעם שאלתי אותו מתי עישן את הסיגריה הראשונה, והוא ענה: כששמעתי ברדיו שגרמניה נכנעה חשתי צורך לעשות משהו שיעיד שהמתח המתמיד של המלחמה נגמר, ואז הצתתי סיגריה.  תמיד יכולתי לתאר את הרגע הזה, של התפוגגות מוחלטת של המתח–המלחמה תמה, גרמניה הובסה, עכשיו אפשר לעשן סיגריה.

הצורך לחגוג את הניצחון על גרמניה הנאצית קיים גם בישראל של היום. יעידו על כך המשלחות הרבות היוצאות למחנות הריכוז, צועדות עם דגלי ישראל ועורכות טקסי זיכרון לקורבנות השואה. אף שהצורך לחגוג את הניצחון הוא אוניברסאלי, אני תמיד חשה איזו התנגדות לצעדת הניצחון הזו במחנה הריכוז. לא שאיני מבינה את מקורה; כמי שגדל בבית ציוני, הוריי אמרו לי לעתים מזומנות כי הניצחון האמיתי שלנו על הנאצים הוא בעצם קיומה של המדינה היהודית. אבל ההליכה עם דגל ישראל בין תאי הגזים נראית לי לא הולמת.

יש מקרים בהם פשוט אי אפשר לדבר על ניצחון, זו טעות קטגוריאלית. כל התייחסות לשואה במונחים של ניצחון היא, לעניות דעתי, שגויה לחלוטין. ניצחון מתקיים כאשר יש שני צדדים, שגם אם אינם שווים בעוצמתם, הם לפחות ברי-השוואה. תחילה יש עימות, ואז צד אחד מנצח. בנות הברית הביסו את גרמניה במלחמת העולם השנייה. אולם כשמדובר ברצח המתועש של העם היהודי, גברים, נשים וילדים פשוט הובלו את תאי הגזים. האפשרות להימלט כמעט ולא הייתה קיימת. לפיכך, אין מקום ל״שער ניצחון״ רוחני במחנות הריכוז; הם צריכים לעורר חשבון נפש, ואולי גם דמעות.

ואם רוצים לחגוג את הניצחון על הנאצים, מדוע שם? מדוע במחנות הריכוז? אם הניצחון האמיתי הוא קיומה של מדינת ישראל, אין צורך לחגוג את הניצחון באושוויץ. מחנה הריכוז אינו בית קברות; הקורבנות לא נקברו בכבוד, אלא נרצחו ונשרפו. אם הזיכרון הקולקטיבי הוא המטרה, למוזיאון ״יד ושם״ בירושלים יש אוסף מרשים של חפצים ממחנות הריכוז ועדויות אינספור. ואם המטרה היא חינוך, הרי אין צורך לנסוע למקומות שונים בעולם בכדי ללמוד על מאורעות היסטוריים.

אחרי שהתחבטתי הרבה בנושא, הגעתי למסקה שההתנגדות שלי נובעת מתחושה שעצם הרצון להגיע לאושוויץ מעיד על עומק הטראומה שיצרה השואה, גם בקרב בני הדור הצעיר, שאולי הסבים והסבתות שלהם היו בין קורבנותיה. תחושת ניצחון אמיתית איננה מביאה אדם לטוס ליבשת אחרת כדי להוכיח שניצח. הטקסים והדגלים הללו נראים לי יותר כעדות לחולשה, ולא לניצחון. הם נובעים מן הצורך להראות לאחרים, גם אם הם לא באמת נוכחים שם, כי שרדנו.

צעירים שביקרו במחנות כותבים הרבה על ההתנסות שלהם שם. הם מתארים את עצמם נאחזים איש ברעהו, רועדים למראה הפרטים הקטנים של תעשיית המוות. לאמיתו של דבר, כל אחר מהם חושב: מה היה קורה לו הייתי פה? האם הייתי מתנהג באופן אחר? האם הייתי מתמרד? האם הייתי מנסה להימלט? האם הייתי מנסה להציל את משפחתי? האם הייתי מת, כמו כולם?

זה המקום בו נדרש ניצחון; ושום טקס באושוויץ לא יביא אותו. המאבק הזה הוא קשה מאין כמותו. כפי שאמר המשורר האנגלי הידוע וויליאם בלייק: ״אבי, הוא אבי, מה נעשה במקום כה נורא/ במחוזות העדר האמונה והמורא?״

?רוצים להגיב