בדלנות תרבותית – קופסה שחורה

schloss-ruth-1922-2013-israel-ma-abara-2576544

יש משהו אפוקליפטי ב”קופסה שחורה“, הרומאן של עמוס עוז שראה אור בשנת 1986.  עוד טרם שמתחילים לקרוא, שמו של הספר, ששאוב מעולם התעופה, מרמז על איסוף עדויות לאחר ההתרסקות. ובנוסף לכך, אין בספר מספר בגוף שלישי אלא הוא מורכב מחליפת מכתבים בין הדמויות. נוצר הרושם שזה כל מה שנותר מן המשפחה המתוארת ברומאן, ואולי אף מהחברה הישראלית.

זה סיפור על משפחה הרוסה, שתולדותיה שלובות בהיסטוריה המורכבת של מדינת ישראל. אילנה ברנדשטטר כותבת לבעלה לשעבר, אלק גדעון. הקשר בינהם ניתק לפני שנים. עתה היא מבקשת את עזרתו בטיפול בבועז, בנם הלא מחונך, ואולי אפילו מופרע. אלק גדעון הוא פרופסור באוניברסיטה של שיקאגו; תחום המחקר שלו הוא קנאות בחברה המודרנית. הוא עזב את אשתו ובנו לפני שנים והותיר אותם בלא תמיכה כלכלית. אילנה עקרה עם בנה לקיבוץ. מאוחר יותר עזבה אותו ונישאה בשנית, כשהיא משאירה את בועז בקיבוץ. הוא גדל להיות אדם פרוע, חסר משמעת, נשמה חופשית ללא כל חינוך.

אל תוך העלילה פוסע בעלה השני של אילנה: מישל סומו. הוא שונה לחלוטין מכל הדמויות האחרות, שמשתייכות לאליטה האשכנזית. סומו הוא יהודי ספרדי, עולה מאלג’יר, נמוך ושמנמן, לבוש כחרדי. בתחילה הקורא אינו יכול שלא להתפעל מטוב לבו ונדיבותו: הוא מפנק את אשתו ואת בתם הקטנה, מכין מאכלים אהובים אליהם ולוקח אותם לקולנוע; הוא מתאמץ ללא גבול לסייע לבועז, בנו החורג: מזמין אותו לבוא אליהם לסופי שבוע, מוצא לו עבודה, ולבסוף שולח אותו לפנימייה דתית בקריית ארבע. אולם האדם הפשוט והצנוע הזה הולך ומשתנה לנגד עינינו: הוא מבקש מאלק גדעון, בעלה הראשון של אשתו, כסף כדי לעזור לבועז. אולם הבקשות הללו הופכות למנהג, לדרך חיים. גדעון מלא רגשות אשמה שולח עוד ועוד כסף, בו רוכש סומו בגדים יקרים ודירה ברובע היהודי בירושלים. הוא גם משתמש בכסף בכדי לתמוך בהתייישבות היהודית ביהודה ושומרון.

למישל סומו יש עוד מאפיין בולט: העולם הרוחני שלו הוא זה של כתבי הקודש היהודיים והפרשנות שלהם. הוא מנותק לחלוטין מהתרבות המערבית וחסר כל ידע על המחשבה המערבית, היסטוריה, מדעים. העולם שלו מכיל את ההוראות שנותן הרב, פסוקים מהתנ”ך ופסיקות תלמודיות כל דבר אחר זר לו לחלוטין, והוא חלק מעולם שהוא רואה כשקרי ולא תקף.

ברומאן הזה, תת התרבות הזו מתקיים לצד התרבות המערבית, והקורא תוהה מה יקרה:  האם שתי התרבויות יתנגשו? האם האחת תגבר על השנייה? אולי יתפתח דו-שיח מועיל? ומה יקרה לדור הצעיר?

האבחנה הראשונה של עמוס עוז היא ששתי התרבויות אינן מתערבבות זו בזו. מישל סומו אינו מושפע כהוא זה מהשקפת העולם השונה של אשתו, ולאחר מכן גם של בעלה לשעבר ובנה. לב לבו של עולמו הרוחני היא ההתבדלות. הוא חש כי הוא נשען על חוכמה עתיקה, ששונה באופן מהותי מהמחשבה המערבית. לכן אין מקום לדו-שיח אמיתי; הוא מתבסס על משהו שמצוי מעבר לכל דיון.

בנוסף לכך, הוא מתנגד למה שנראית לו כיחסיות, רלטיוויזים, מערבית. בעיניו האמיתות הבסיסיות הן מובנות מאליהן, כל אדם מכיר בהן, ואין שום צורך בפרשנות נוספת. הוא כותב לבועז, בנו החורג: “כתבת לי שהעיקר בחיים הוא לעשות חיים. הזדעזעתי, לא אכחד ממך. אביך החכם-בלילה, שכנראה ממנו בא הרעל הזה שאתה מדקלם לי בעברית רצוצה. הרעיון הזה, בועז, הוא אם כל חטאת ויותר טוב שתברח ממנו מהר כמו ממגפה. העיקר בחיים זה לעשות את הטוב. פשוט מאוד. ושלא יבואו אביך ועוד פיקחים אחרים מהסוג שלו ויתחילו להגיד במרמה שהטוב הוא עסק יחסי … אנחנו אין לנו עסק בפילוסופיה הנוכרית הזאת שכולה רק פרחים ולא פרי כמו שאבמר החכם, ועוד פרחים מורעלים. תעזוב את הטומאה הזו.”

אלק גדעון ואילנה אדישים לעולמו של סומו – וכך גם בועז. הוא פולש לביתו של סבו בזכרון יעקב, חי שם עם שתי נשים, עוסק בחקלאות בגינה הגדולה לצריכה עצמית. יש לו הסתייגות טבעית מהבדלנות הרוחנית של המתנחלים אולם הוא גם אינו מאמץ את השקפת העולם הראציונליסטית של אביו. בועז הוא מעין היפי, חסר חינוך ונעדר שאיפות, אולם בסופו של דבר שליו ונדיב.

סוף הסיפור מבשר על סגירת מעגלה במשפחה ה’מערבית’, אולי כתוצאה מהאידאולוגיה הקיצונית המתפשטת סביבם. אלק גדעון חולה בסרטן, והוא בא למות בשלווה בביתו של בנו. אילנה באה, עם בתה, לטפל בו. מישל סומו אינו יודע על מחלתו של גדעון והוא חושב שאשתו שבה אל בעלה הראשון, כשהיא לוקחת עמה את בתם. הוא נוטש את הנימה הנעימה ומאיים אליה, ואז שולח אנשים שיקחו את הבת מאמה. כשהוא מגלה שגדעון גוסס הוא מציע להתפלל עבורו.

המשפחה ההרוסה, שמתאחדת בנסיבות העצובות הללו, מתנגדת לכל ניסיון להתמודד עם הטרגדיה באמצעות תפילה, מלים מנחמות של הרב או ציפייה לנסים.

2 Comments

  • אופירה says:

    ספר שמשום מה לא קראתי …..

    כמו תמיד כל כך מעניין לקרא את המחשבות והפרשוניות שלך!

    יש משהו שלא לגמרי הבנתי. את כותבת שהאבחנה הראשונה של עמוס עוז היא ששתי התרבויות אינן מתערבות זו בזו. האם יש אבחנה נוספת? או האם ההרגשה שהספר משאיר אותך / את הקורא עם היא שהפער גדול מדי ואין תקווה לגישור? אולי כן, כי כמו שאת אומרת שם הספר מרמז שקדמה לו התרסקות ….

    • emanuelarubinstein@gmail.com says:

      תודה, אופירה.
      קודם כל התרבויות לא מתערבבות. מלבד זאת, סומו לועג למה שנדמה לו כיחסיות בתורות המערביות, לעומת האמת המוחלטת שהוא רואה. הספקנות המערבית נראית לו כחולשה. בעיניו הכול פשוט: כל אחד יודע מה טוב, ואין מה לדון יותר מדי. כמובן שקורות חייו שלו מעידים שיש שאלה גדולה מה טוב ומה לא, וכל אחד רואה זאת אחרת
      כן, עצוב, הוא רומז על התרסקות…

?רוצים להגיב