אם וילד

Bernardino_Luini_-_The_Virgin_Holding_the_Sleeping_Child,_with_St_John_and_Two_Angels_-_WGA13774

דימויים ויזואליים של אם וילד תמיד משלימים זה את זו. אנחנו רואים שתי דמויות נפרדות, אבל ביחד הם מגלמים ישות אחת. רגשותיה של האם, החובות האמהיות, הילד שמחפש תמיכה פיזית ונפשית–כל אלה הופכים למרכיב תרבותי אחד שאנו מכנים ‘אם וילד’. אנחנו בוחנים איך האם נושאת את ילדה, מנסים להסיק כיצד היא מרגישה, תוהים אם הילד מרוצה או סובל–כל השאלות הללו נגזרות מהאופן שבו הם מתייחסים זה אל זו. בתרבות המערבית יש כמובן שלל דימויים של מריה וישו, שמדגימים כמעט אינסוף פרשנויות של היחסים ביניהם כחלק מאמירה דתית.

אני נתקלתי בעבודתו של ברנרדינו לואיני (1532-1480/82) כשחיפשתי תמונות של אם וילד. צייר מצפון איטליה, הוא עבד עם ליאונרדו דה וינצ’י, וחלק מעבודותיו אף יוחסו בטעות לליאונרדו. מעט מאוד ידוע עליו. הוא נולד בלומברדיה, בכפר קטן ליד אגם מג’ורה, נסע למילנו, וגם לטרביסו, רומא ולוגאן. חלק מעבודותיו הוזמנו מראש, משום שהוא היה ידוע כצייר מוכשר. אולם למרות כשרונו, הוא קיבל רק תשלום זעום על עבודתו. הוא הושפע מאוד מליאונרדו דה וינצ’י, במיוחד בקומפוזיציה של התמונות, הבעות הפנים והמשחק העדין של אור וצל, אולם מקובל לחשוב כי הוא חסר את העומק ועידון שלו.

ללואיני לא היה מאסטר, כפי שהיה נהוג בתקופת הרנסאנס. הוא נדד בגפו ממקום למקום, מעולם לא השתייך לאסכולה מסוימת. אולם למרות הנטייה האינדיבידואליסטית, הוא אימץ את המוסכמות האמנותיות של זמנו, לכל הפחות את חלקן. במובנים רבים האופן שבו תיאר את את ישו התינוק עם מריה אמו מתאים למסורת אירופית ארוכת שנים: מריה מתוארת או כשמחה, משום שהיא אמו של ישו, או כשקועה במחשבות, משום שהיא מבינה באילו יסורים הוא עתיד להתנסות. התינוק מביט אל האם, ישן או יונק. היסטוריונים של אמנות הצביעו על כך שבתקופת הרנסאנס התיאור של התינוקות הפך להיות ריאליסטי יותר בעוד שהאמהות נותרו מעוצבות על פי המסורת, פניהם מגלות שמחה או הרהורים. “מדונה עם הפרחים” של ליאונרדו מתארת את מריה מגיבה לבנה, פניה מגלות שמחה מאופקת.

אולם בכל התמונות של מריה וישו האם והילד אף פעם אינם מתייחסים זה אל זו באותה דרך.  יש הבדל מהותי בין האופן שבו האם מתייחסת אל בנה והתגובה שלו. והשוני הזה–האם שדואגת לבן, והוא תלוי בה–הכתיבה את התבנית התרבותית ה מכונה ‘אם וילד’.

כשהבטתי בתמונתו של לואיני ‘הבתולה נושאת את הילד הישן’ הרגשתי שיש משהו שונה באופן מהותי בתמונה. מריה וישו לא התייחסו זה אל זו על פי המסורת המקובלת. לאחר שבחנתי את התמונה ארוכות הגעתי למסקנה שהם דומים זה לזה, ולא משלימים זה את זה. אני לא מתכוונת לדמיון בתווי הפנים שלהם, זה כמובן נורמלי כשמדובר באם ובנה; יש פה ניסיון להדגיש את הדימיון ביניהם: ראשם נוטה לאותו כיוון (ולא אחד כלפי השני, תנוחה נפוצה מאוד בציורים מתקופה זו), שניהם נוטים ימינה ומעט כלפי מטה, הלחיים אדומות בדיוק באותו מקום, הרגש שמעורר הפה אצל שניהם דומה ויש ניגוד חריף בין הפנים לבין עור החזה הבהיר. לא רק הראשים שלהם מקבילים אלא גם הידיים. האצבעות מונחות בדיוק באותו אופן ופונות לאותו כיוון; היד הקטנה שלו אוחזת בה בדיוק כפי שהיא אוחזת בו. בתמונה הזו, ישו נראה לי כצורה מוקטנת של האם, ולא כייצור שזקוק לה או תלוי בה.

איני יודעת אם לואיני עשה מאמץ מודע ליצור דימוי ייחודית של אמהות. כל כך מעט ידוע עליו עד שאין אפשרות לקבוע מה היו הכוונותיו. אני משערת שניסיון החיים שלו גרם לו לראות את היחסים בין אם לבנה באופן שונה, ומשום כך הוא צייר באופן לא מודע את המדונה וישו כמקבילים, ולא תלויים זה בזו. אולם מבלי להתייחס לכוונות שלו,  ההשערה הזו מעלה שלל שאלות מרתקות: האם צריכה האם (היום, ההורים) להדגיש את חוסר הסימטריה בינה ובין ילדה, לחזור שוב ושוב על העובדה שהיא המבוגרת והוא בתינוק,  או דווקא להצביע על הדימיון בינה לבין בנה, ולעודד אותו לחקות אותה? האם יש ניגוד פנימי בין החובות האמהיות לבין הקירבה הנוצרת בין האם לבנה? האם אמא יכולה בכלל לראות את בנה כאדם נפרד–ממש כמותה, רק קטן וצעיר יותר?

אני מנחשת שברנרדינו לואיני גדל בלא אם.

?רוצים להגיב