פורטרט של גרטה מול מאת מאטיס
כשראיתי את ה”פורטרט של גרטה מול” בנשיונל גלרי עמדתי נדהמת. הרגשתי שבאופן כלשהו האישיות שלה עולה על התיאור האמנותי: מבט חודר עם קורטוב של הומור, חיוך קטן אך מאופק, עיניים סקרניות פקוחות לרווחה, עגלוליות נשית וגוף שנשען כמעט במקרה על שולחן כתום. היא נראתה לי מעט חסרת סבלנות, בנדיבותה היא מניחה למאטיס לצייר אותה; עוד רגע היא תזדקף, תיפרד ממנו לשלום ותותיר אותו להוט להשלים את התיאור של טבעה המיוחד.
גרטה מול (1977-1884) ובעלה אוסקר היו חלק מקבוצה קטנה מאוד – עשרה אנשים לכל היותר – של תלמידיו הראשונים של מאטיס. גרטה הייתה ציירת, פסלת וסופרת גרמנייה. רבים מצאו בה עניין בשל ההמראה הנאה שלה, הרוח החופשית והכישורים האינטלקטואליים והאמנותיים. מאטיס החליט לצייר אותה לאחר שראה תצלום בשחור לבן של פורטרט שלה שיצר הצייר הגרמני לוויס קורינת. כשבחן את התצלום הוא הכריז בבוז גלוי שקורינת נכשל בתיאור ‘הנעורים’ שלה. מודרך על ידי רוח תחרותית, הוא הודיע שהוא עצמו יצייר אותה.
מג מול מאת לוויס קורינת
זה היה הפורטרט הראשון שמאטיס עשה בעבור תשלום. הוא יצר אותו באביב ובראשית הקיץ של שנת 1908, בסטודיו שלו בפריז. מתוך נקודת מבט פרגמטית הוא קבע כי מחירו יהיה אלף פרנק, אולם גרטה ובעלה לא יהיו חייבים לרכוש אותו אם הוא לא ימצא חן בעיניהם. מאטיס ידע שפורטרט הוא סוג מיוחד של אמנות, שכולל שני מרכיבים סותרים: הרצון לרצות את הנושא של הציור, להציג אותו באור מחמיא; אולם הוא נועד גם לחשוף מצב רוח, עמדה רוחנית, תכונות שעלולות להיות לא מושכות. גרטה תראה כמובן יפה. אבל הוא, לעומת זאת, חפץ לחשוף את האיכויות הנסתרות שלה, ואלה אולי לא יהיו ‘יפות’.
הפורטרט של גרטה נראה אולי פשוט, כאילו נעשה במהירות בכמה משיכות מכחול, אולם היא ישבה מול מאטיס במשך עשרה ימים, שלוש שעות בכל פעם. מאטיס לא הרשה לה לראות את העבודה. רק לאחר עשרה ימים גרטה ואוסקר באו לסטודיו כדי לראות את התמונה הגמורה. הם הביטו בה והיו מלאי התפעלות: העיניים הכחולות והתלתלים הבלונדינים (שמאטיס נהג לומר שהם מזכירים לו לו תירס בשל או דבש) היו יפהפיים, היא נראתה נפלא, מלאת קסם ונשית. הזוג היה מרוצה מאוד ורצה לקחת את התמונה. גם הם וגם מאטיס הסכימו שהתמונה דומה להפליא לגרטה והזוג הלך לדרכו מרוצה וטוב לב.
אבל לא מאטיס.
הוא חש שהוא נכשל. “למרות מאמציי המרובים … הצלחתי רק להראות את הקסם שיש למודל שלי בשפע, אבל לא הצלחתי לתאר את האיכות הזו שיש בה, איכות של פסל.” זה ציור גרוע, הוא חשב. ככל שגרטה נראית מקסימה יותר כך התמונה מעוותתת יותר. יש בה משהו מדהים, הרבה מעבר ל’יופי’. וציור פורטרטים הוא אמנות שנועדה לחשוף פנים נסתרות של האדם, עולם פנימי, זוויות מיוחדות שלו.
מאטיס לא ידע איך לתקן את הפורטרט. הוא נזכר בתמונה שראה בלובר, “לה בל נני” של הצייר בן המאה השש עשרה פאולו וורונס. לאחר שגרטה ואוסקר עזבו הוא מיהר אל הלובר להביט בתמונה. “הפרופורציות של המודל היו כמעט כמו של הגברת מול”, הוא כתב מאוחר יותר. כשעמד מול “לה בל נני” הוא גילה מה חסר בפורטרט שלו: הוד, גדולה, מנח אקספרסיבי של הידיים. החופש של האמן בן המאה השש-עשרה לתאר דרמה ורגשות אינטנסיביים גרמו לו לראות את המגבלות של התמונה שהוא יצר. מובן שהוא לא התכוון לאמץ את הסגנון האמנותי של הרנסנס; הוא רק רצה למצות איזו איכות שיש בתמונה ולהעניק לה ביטוי מודרני.
לה בלה נני מאת וורונס
מאטיס שב לסטודיו והחל לעבוד על הפורטרט. לאחר שעה הוא שינה אותו לחלוטין: תווי הפנים של האישה והצבעים שלה הפכו לאינטנסיביים יותר, חלק מהפרטים נמחקו, הזרועות הפכו לעבות, מאטיס העניק לה גדולה מודרנית, ‘איכות של פסל’. “איבדתי כל זהירות, עבדתי במשך שעה, אולי שעתיים, וכשסיימתי הייתי מרוצה מאוד והרגשתי שהגעתי לתוצאה הנכונה.”
כשגרטה ובעלה ראו את הפורטרט הם היו מזועזעים. היא התחלחלה מהזרועות העבות והגבות העבותות. הם תהו להיכן נעלמו התלתלים הבלונדינים והצבעים העדינים. לאחר התלבטות החליטו שהם רוצים בכל זאת לשמור את התמונה. לאט ובאופן הדרגתי גרטה התחברה אל האופן שבו צייר אותה מאטיס, ובסופו של דבר היא אהבה את הפורטרט. היו ששמעו אותה אומרת “הייתי הורגת את מי שהתמונה שייכת לו בכדי שתהיה שלי.”
בעיניי זו תמונה מדהימה. וגרטה נראית לי בעלת נוכחות יוצאת דופן–בלי קשר לאיך נראים השיער, הגבות והזרועות שלה.
?רוצים להגיב