מי פה אידיוט?

אידיוט

 

מרבית ספריו של דוסטייבסקי הם לאמיתו של דבר ניסויים. הוא שולח את גיבוריו אל העולם בכדי לבחון השערות על טבעו של האדם ואופיה של החברה. בעוד אנו עוקבים אחרי רוצח, מהמר, נזיר, זונה–או סתם אנשים רגילים–אנחנו מנסחים את השאלה שדוסטייבסקי רצה שנשאל.  ולמרות שהרומאנים שלו ארוכים ומורכבים מאוד, אפשר לצמצם אותם לכמה שאלות פשוטות ומובנות.

 בשנת 1868 הוא התחיל לפרסם את “האידיוט” בכתב עת שנקרא “השליח הרוסי”.   זה סיפור על אדם טוב לחלוטין: תמים, נדיב, מעדיף את טובת הזולת על פני טובתו, סולח על כל דבר, אדם בלי פגמים מוסריים. הנסיך מישקין–כך הוא נקרא– הוא “אדם יפה וטוב במובן החיובי” כפי שתיאר אותו יוצרו. הניסוי שמתרחש במהלך הספר הוא משונה למדי: מה יקרה אם אנשים מן השורה יכירו אדם שהוא טוב לחלוטין? התשובה האינטואיטיבית, כך נדמה לי, היא שחייהם ישתפרו כתוצאה מכך. אולם הסופר הגדול מראה לנו כי לפי דעתו התוצאה תהיה שונה לחלוטין.

הסיפור מתחיל כשנסיך מישקין שב לסנט פרסבורג אחרי שהיה מאושפז במשך שנים בשוויץ בכדי לטפל במחלת האפילספיה שלו. הוא בא בכדי לפגוש קרובת משפחה רחוקה שלו, ובדרך הוא פוגש את הדמויות שונות. רוגוז’ין, אדם סוער ואלים, מאוהב ביפהפיה ידועה; הוא זכה בירושה נכבדת והוא רוצה לשאת אותה; היא, נסטסיה פיליפובנה, הפכה בגיל שש עשרה לפילגש של מי שמונה לאפוטרופס שלה לאחר מות הוריה;  היא מאיימת לחשוף את מעשיו; הוא מבטיח לה 75,000 רובל אם תינשא לעוזרו גאניה, איש צעיר ושאפתן. מישקין עצמו מתאהב ביפהפיה אחרת, אגליה, בתה של קרובת המשפחה שלו; היא נשבית בקסמיו, כמעט כנגד רצונה, אך לועגת לו על טוב לבו ותמימותו.

מישקין, כפי שנאמר קודם, הוא איש טוב מאוד. הוא רואה את החיוב בכל אדם, תמיד מציע עזרה, מנסה לפשר בכל סכסוך–ומאשים את עצמו במעשיהם של אחרים. זה מביא את הדמויות האחרות לחשוב שהוא בעצם אידיוט… הן סבורות שסיפוק הצרכים העצמיים, אגואיזם ואנוכיות הם עדות לחוכמה; והעדרם מעיד על טפשות. אולם הגיבור שלנו, מעין דמות ישו, מתעלם מהדעות הרווחות ומתעקש להתמיד במעשיו הטובים.

 העלילה רווית תהפוכות. רוגוז’ין מתוודה שהמשיכה שלו לנסטסטיה פיליפובנה עזה כל כך עד שהיא גורמת לו  לחשוב על האפשרות לשסף את גרונה. היא אינה מסוגלת להתגבר על הטראומה של ניצול מיני בגיל צעיר, שקועה בשנאה-עצמית. גאניה רוצה לשאת אותה בכדי לשפר את מעמדו החברתי. ומישקין האומלל, מזועזע מהסבל שלה, מציע לשאת אותה בכדי למנוע אסון, וכך מאכזב את אגליה. לבסוף, לאחר אירועים דרמטיים רבים, נסטסיה פיליפובנה בורחת עם רוגוז’ין, שמאוחר יותר רוצח אותה. אגליה, שבורת לב, נישאת ל”גולה שהוא רוזן פולני עשיר”, אך מסתבר שהוא אינו רוזן ואינו עשיר, והוא מסית אותה כנגד משפחתה. מישקין מוצא את רוגוז’ין עם גופתה של נסטסיה פיליפובנה, ושניהם מתאבלים עליה. רוגוז’ין נשפט לחמש עשרה שנות עבודת פרך בסיביר. מישקין יוצא מדעתו ושב לסנטוריום בשוויץ.

ברור שדוסטוייבקי מתאר את התוצאות הטרגיות של המפגש עם האיש הטוב לחלוטין.  אולם מקור התוצאות הללו אינו ברור. מישקין הוא מעין דמות ישו. האם ייתכן שהמפגש עם ישו אינו מוביל אלא לסבל? למרות היותו אדם דתי מאוד דוסטוייבקי מצביע לעתים קרובות על אופייה הפרדוקסאלי של האמונה הדתית; היא ההשתוקקות העמוקה ביותר  אל משהו שמצוי מעבר להשגתנו.

ייתכן גם כי נכונותו של מישקין להאשים את עצמו בחטאיהם של אחרים היא מקור הסבל הרב, כפי שטוענים חוקרים אחדים, משום שהיא גורמת לחבריו הפושעים לבצע עברות חמורות יותר. זו ביקורת עמוקה על הקתוליות והכנסייה האורתודוקסית: מחילה לפושעים רק מביאה אותם לבצע פשעים גרועים יותר.

אולם אי אפשר לצמצם את יציתו של דוסטוייבסקי רק לאמירה דתית. הספר הזה מעביר מסר חד משמעי: קבלת האשמה במקום אדם אחר רק מזיקה, השאיפה לטוב המוחלט היא הרסנית ומחילה על כל פשע היא הרת אסון. באופן מוזר, על אף היותו אדם דתי מאוד, העמדה שהוא מבטא פה קרובה מאוד  לערכים מערביים חילוניים בני ימינו: אחריותו של האדם על הישגיו וכשלונותיו; השאיפה אל הישגים יחסיים, לא מוחלטים; הטיפול במחלות נפש באמצעות כלים מדעיים, ולא באמצעות מסירות נפש. ג’ורג’ פניצ’ס, חוקר ידוע של דובטוייבסקי, אמר כי “באצעות מישקין דוסטוייבסקי מגלה את התפיסה שלו של העולם המודרני, שבו חיים על פי הבשורה והתנסות בעולם באמצעות הדת הם בלתי אפשריים.”

אז האם מישקין הוא אידיוט? כמובן שלא, במובן הפשוט של המילה. הבחירה שלו בהקרבה עצמית היא מודעת ואינה תוצאה של טיפשות. אולם  באופן עמוק יותר, דוסטייבסקי מעלה את האפשרות שהוא אמנם אידיוט.

2 Comments

  • אופירה says:

    קריאת הבלוג שלך הוא פשוט תענוג צרוף ומעורר מחשבה! עושה חשק לחזור ולקרא דברים שקראתי לפני שנים ובוודאי שלא הצלחתי להבין באופן מעמיק כזה.
    תודה על ההגיגים 🙂

?רוצים להגיב