סינדרלה (כמעט) ערומה

Sophie5

סופי מצ’טנר חתמה על חוזה דוגמנות עם חברת דיור בגיל ארבע עשרה.

(דוגמנית בת ארבע עשרה?! אה, העיוות והאבסורד בשימוש בגוף של נערה צעירה כל כך כאידאל של יופי נשי, כמעט כאילו גזרה נשית היא פגם שצריך להסתיר אותו).

היא גרה בחולון, בשכונת עוני.  אמה עולה מחבר העמים, אם חד הורית, מגדלת לבד שלושה ילדים. המשפחה גרה בדירת שני חדרים קטנה. האמא ישנה על הספה בסלון. בחדר הילדים אין מספיק מקום לשלוש מיטות, לכן סופי ישנה על מזרון על הרצפה. האם מרוויחה 4,000 שקל, שכר מינימום. ברור שזה לא מספיק כדי לקיים שלושה ילדים. לכן  היא עובדת בניקיון לאחר העבודה. משום שהיא עובדת מבוקר עד ליל, סופי, הבת הבכורה, מטפלת בשני אחיה הקטנים. היא גם עוזרת לאמה בניקיון משרדים וחדרי מדרגות.

(“אני לא מפונקת” היא אומרת שוב ושוב בריאיונות. אבל הסתפקות במועט היא חרב פיפיות; עוזרת להתגבר על קשיי החיים אבל משבשת את ההכרה שמגיע לי יותר. לפעמים חשוב לראות שאת מקופחת).

בסביבה הענייה הזו הציעה חברה לסופי לחפש עבודה כדוגמנית. היא פנתה לסוכנות, העניינים התגלגלו, ומהר למדי היא מצאה את עצמה מהלכת עם סוכנת ישראלית ברחובות פריז. בחנות בשדרת מונטיין הם נתקלו בראף סימונס, המעצב הראשי של דיור. היא ביקשה להצטלם אתו. הוא הסכים.

(‘או מיי גוד, זה ראפ סימונס!’ ‘נו, סופי, תגרמי לו לשים לה אלייך’. חוסר הסימטריה המהותי והעמוק ביניהם: היא ילדה משולהבת מרחובות פריז שהיא רואה לראשונה בחייה, והוא מעצב מנוסה וממולח. האם הוא חשב כבר אז שאחרי שנתיים שהיא תדגמן עבור דיור הוא יימצא סופי חדשה?)

שבועיים לאחר מכן היא קיבלה הצעה מחברת דיור לדגמן בתצוגת האופנה הקרובה  וחוזה דוגמנות לשנתיים בסכום של  רבע מיליון דולר.

(סכום עתק עבור סופי! מעבר לגבולות הדמיון. כמי שבאה מרקע עני כל כך, האם הייתה לה אפשרות אחרת מלבד לקבל את החוזה כפי שהוא, בלי תנאים?)

סופי הייתה מאושרת. היא מיד חשבה איך תוכל לסייע למשפחתה: הם יוכלו לעבור לדירה גדולה יותר, יהיה לה חדר משלה, ויותר מכול, אמה לא תצטרך לעבוד קשה כל כך כדי לקיים אותם. מיד כשקבלה את ההודעה התקשרה לאמה ואמרה: “אמא, את יכולה להתפטר מהעבודה!”

(ילדה מתוקה כל כך! המסירות של האם והנדיבות של הבת).

העיתונות הישראלית והבינלאומית גילתה עניין רב בנערה הצעירה הזו. כינו אותה ‘סינדרלה מודרנית’, כשהם מתארים את המעבר החד ובלתי צפוי מחיי עוני להצלחה. היו שתהו אם היא לא צעירה מדי בכדי לדגמן. לכך היא השיבה: “אני לא צעירה מדי בשביל לעבוד עם אמא בניקיון אבל צעירה מדי בשביל לדגמן?”

(היא צודקת, לא? נשמע הגיוני. האמת היא שילדה בת גילה לא צריכה לשטוף רצפות ולא לדגמן).

תצוגת אופנת העלית של דיור היא לא עוד תצוגת אופנה. הנציגים החשובים ביותר של תעשיית האופנה, ידוענים, עיתונאים, צלמים, שמנא וסלתא מצרפת ומהעולם כולו משתוקקים להיות מוזמנים, לשבת קרוב למסלול עליו צועדות הדוגמניות.

(מי שרוצה תובנות על התרבות המערבית צריך לראות את תצוגות האופנה האלה. יותר מכול רוצים המעצבים להציג יופי, סגנון, שפע, הצלחה).

תצוגת אופנת העלית של דיור 2015 נפתחה כשסופי צועדת ראשונה מבין הדוגמניות,  לובשת שמלה לבנה מבד שיפון שקוף  כמעט לחלוטין ותחתונים. גופה של הילדה מכיתה ח’ היה חשוף כמעט לחלוטין והקהל הביט בה בסקרנות מופגנת. מאוחר יותר היא אמרה שהיא פחדה שתתחיל לצחוק.

(איש לא אמר דבר או  עזב במחאה את התצוגה. הקהל המכובד הביט בעניין רב בילדה הכמעט ערומה הצועדת לפניו. האם היא ילדותית מדי בכדי להבין את ההשפלה?)

חברת דיור תיארה כך את תצוגת אופנת העלית 2015: “גן עדן של תענוגות ארציים: מראה של תום והתנסות, פשטות ומותרות, יופי ושקיעה כפי שהם נראים בעינייהם של אמנים צרפתיים ופלמיים, אמנות ואומנות”.

(ילדה ערומה בתצוגת אופנה זה תום? זה חושף עולם שבו מה שחשוב הוא המראה ולא המהות. החזות החיצונית חשובה יותר מהתוכן. הייצוג של התום מאפיל על התום עצמו. אם כולנו נקבל את הילדה הזו כסמל “הפשטות והשפע”, בסופו של דבר זה יהפוך לאמת.  ותשכחו מסופי; אפשר להחליף אותה בקלות בילדה אחרת).

Sophie4

?רוצים להגיב